בשיעורי ספרות בכיתה החמה הדחוסה
לימדו רק שירה מלאכותית
כזו הנכתבת על ידי אלה ששירה
היא מלאכתם.
שירה אמתית, לא לימדו כלל.
שירה מזויפת, כאילו מזרחית, כאילו ערספואטית,
נכתבת גם היום,
שילמדו אותה מחר,
שישכחו אותה בפח,
כדי שצעקות הקיפוח יוכלו להימשך
לאורך כל שרשרי הזהב.
כל יום בבית הספר בשעה עשר ארבעים ושש,
אכלתי שווארמה מתובלת בכעסה של אמי.
היה לה טעם של כבש. לא, בעצם, של שה לעולה
שהוקרב על מזבח משיירי החלום
על מהפיכה ציונית גדולה.
הממסד שיפד כל בוקר שה חדש.
וצלה אותו לאט אבל בטוח,
על אש התמיד. שהודלקה
מהרמץ החם שנותר
ממשואת יום העצמאות. |
