אמרו לך שזה בריא להרגיש מחויב לחברה,
אבל אתה אף פעם.
שיחקת בכדורגל ובפלאפון ובשטח ובסניף, ואולי.
ואתה שם לב שתמיד יש את הַ,
והם לא מעוניינים במה שלא יהיה, לדמיונך,
אבל לדמיונך יש גרעין,
אתה מתרחק עם שתי ידיים על החבל ובטוח.

הסתכלת על הגמרא באותה עין כמו כולם, וברור,
כי גם לך לפעמים עברה בבטן הרוח מצד לצד,
וגם לך השכל נדבק לתקרה,
וגם אתה כשהיית קטן,
דמיינת את אלוקים עם כובע קסקט לבן עם תג.

אז למדת משהו ובלי לחץ, שזה בריא,
וזה נותן לך את האופציה לעמוד על הקצה לתמיד,
מה שנקרא לא למים ולא.
וכמוך הרבה עמדו,
וכך נוצרת לה תרבות לאורך שפת הבריכה,
אחד קופץ או שניים, אבל לנו זה נראה, יותר...



השכן מלמעלה אומר,
'אלוקים משחק בקוביות ולכן הוא לא עד',
'אם היית יודע מי זה פאונד היית קורא', הוא אומר,
ואבא שלך מצד שני אומר.

וכשהחברים שלך בצבא אחרי סד"ח, בדרך,
שאלו אותך 'אם זה אסור למה אתה לא אומר',
אמרת - 'גם לי, יש חולשות', כן, אתה זוכר,
אמרת 'גם לי', עד כדי, וזה אפילו יותר.



וכשהייתה לך חַבֵרה דיברתם על תורה,
במקרה הטוב ובמקרה הרע,
ואולי לא, אולי גם לפעמים .
ואולי אצלך הספינות היו מפליגות בדמיון וטובעות מול קרחון,
כי מפרשי הרוח שלך היו מסתבכים בהגה ובשאר,
כי אתה היית וגם מרגיש, יציב רק בבית.

והחגים היו לך לעגל, והצומות לכתם דם קרוש,
והרבנים נדמו עליך ואל מולך, לסירוגין,
וחברים ברחו לכל עבר, ואחרי זמן מה גילית שהם הרחק לפנים,
וההורים, אם רק היה, אם היו לך, פנים.

ואם כבר סרטים אז כבר, ואם כבר כלב אז כבר,
ואם כבר דירה בשכונה חילונית עם נוף מפרסומות אז כבר,
ואם כבר רב אז צעיר, וחתיך, ולבוש,
וזוכר, ומצחיק, וחופר לגבאי של הב'כנסת שאוהב,
ואם כבר להיות במקום הראשון אז אולי להודות על גובה הלב.

ואם כבר להודות, אז על המדינה,
ואם כבר לנצח, אז עכשיו לנשמה,
ואם כבר לברך, אז בראש מורם,
ואם כבר לשכוח, אז פחות, כי הם, כי צריך, כי כך,
ואף אחד לא אומר, ואף אחד לא טוען בשביל,
אתה רק שר מה שאתה מרגיש ביותר.



אם רק היית חוזר לילדות, בדמיונך,
אל הפעם הראשונה שגילית מאיזה צד פותחים את הסידור,
אל הרעב התוקפני אל עבר הסוכריות והקידושים שלא,
איך לומר, שמביא לך סיבה להסכים עם עצמך,
ולומר לכל האלה, שלא בנויים לשמוע.

והכל נראה לך כאילו בנוי, חברה וכל העסק,
הבית שלך במיקום טוב, איכשהו כמו כל אלה, כמו כולם,
היישוב שלך במיקום רע, העיר שלך היא לא שלך,
ואתה מסתובב וחושב, מסתובב ורואה את מה,
אתה רואה בשתי עיניך ויודע שלא יודע,
כל היושר וכל הפתיחות מסתכמים בסוף,
בכך שאתה יודע קצת מעבר ורואה רק שַם.

המסך מרצד, התמונות מרקדות, החיים גם,
אתה חושב שאתה מבין עד כמה רחוק זה יכול להגיע,
אתה בטוח גם אחרי שאחים שלך משכו את הקצה,
ואתה צודק, והדור מתחיל להבין בלי שיֹאמר לו אף אחד.


כבר כמעט אפשר לחשוב, שהכול נמשך מאותו מקום,
אבל יש דבר אחד, שמאחד אותנו בסוף,
האויב הגדול הרומש על הארץ, וזה טוב סך הכול.

דור תהפוכות המה, דור תחבולות שלא ברא,
ואם חושבים על זה ככה ונשארים מידי,
דור אליו ציפיתי, דור ישרים,
מסתבכים בלי תשובה בידיים בכל כנס וועדה.


שזה אומר, שהקבר מחכה לך אחרי הדרשה,
שזה אומר, שאת הדרשה הזאת הכין כבר מישהו לפניך,
שאת הדרשה הזאת הֶכנתַ כשעוד היה לך ניצוץ,
ואת הניצוץ הזה בוּקש לחפש גם בפַּנים לבנות,
שזה אומר, שסוף דבר, זה לא יהיה מן המחויב,
שזה אומר, שאני, ואם אתה רוצה אתה,
צריכים להתעורר, ואם אפשר, נשמח שאולי.



מעבר לכביש, במרתף מלוכלך, מתכוננים למשתה.
ההורים, המורים, הקהל, הנוער, העם,
ישנים במיטתם הכפולה על כתפי הזקנים, והדאגות.
המשתה יתקיים, אם נרצה,
ואם לא, זה לא ישנה, פשוט לא נגיע,
והזקנים יכולים לפזר אבקת פיות לתוך,
ובמיטות שלנו להרגיע אותנו בסם שכחה.

אבל זאת, רק נקודה, רק,
בתוך התרשים שאתה לא יכול,
כמה אתה, ילד שעומד,
כמה אתה, בלי כל,
כמה אתה אם תרצה, תשקול על,
כמה שלא,
כמה ש,
ו,
שיהיה.