אני בתוך בועה,
מדבר לעצמי.
אנשים לא יודעים
שחושיי כבויים.

יושב עם חבר
אני לא מפסיקה לדבר
והוא רק בוהה
מחכה שאראה
שגם הוא חשוב
ואם לא אשתנה, הוא לא ישוב.

תנו לי רק דקה!
אני מושך בחכה
עוד רגע יגיע הדג
ואז יהיה תורכם להיות הדייג.
אני אחכה שתורי יגיע שוב,
כדי שאוכל לספר משהו חשוב.

תן בי אמון חבר,
עוד לא עבר המשבר.
רק עוד קצת
ואפסיק לדבר על נפשי החולה.
אשתנה לגמרי למכונת הכלה,
אתה מיד תרגיש הקלה.

אני כבר מרגיש פנוי יותר..
אולי ננסה שוב לדבר?
בעצם רגע,
כבר סיפרתי מה קרה לי עם שוטר?
ואיך הוא לא טיפל בעיניין עם השוכר?
איך אני מרגיש כשקשה עם ההורים?
וכך לאט לאט הלכו כל החברים.

"אל תלכו כל כך רחוק,
לכם הקשבתי כל חיי!"
אני צועק, ובולע רוק.
"תנו לי גם להביע את ריגשותיי"

"אין לנו כבר כוח,
אתה מזיין את המוח.
ולמה שנסבול,
אם בסוף שוב תיפול?"

אין לי איך לענות,
אחכה עוד כמה דקות.
רק עד שיתרחקו
כדי שאוכל לחזור לבכות.

סך הכול אתם צודקים
כנראה שאם היה הפוך
הייתי שם לכם אגרוף בפנים
לכן אתם משוחררים
אני אמצא לי כבר חברים
(אם עדיין אשאר בחיים).