אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים; ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב
לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו; ובתורתו יהגה יומם ולילה.
והיה  כעץ שתול על-פלגי-מים, אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו
לא-ייבול; וכול אשר-יעשה יצליח. לא-כן הרשעים: כי אם-כמוץ
אשר-תידפנו רוח. על-כן  לא-יקומו רשעים במשפט; וחטאים בעדת
צדיקים. כי-יודע יהוה דרך צדיקים; ודרך רשעים תאבד.

תהילים פרק א'. למדתי אותו בע"פ בזמן שהמתנתי לאבא ברכב.
לשמחתי לא היו לי הזדמנויות רבות להיות עם אבא, ואותן המעטות
זכורות לי לרעה. הפעם היינו בדרכנו לקנות לי נעליים חדשות בפתח
תקווה, ואבא עצר את רכבו בצד המרוחק למשרד בו עבד באותו הזמן.
"ייקח לי רק כמה דקות" הבטיח. "אם יבוא פקח או שוטר, תגיד לו
שאני מיד חוזר" ונעלם. לאחר כחצי שעה של שעמום התחלתי לחטט
ברכב בחיפוש אחר דבר קריאה. כתולעת ספרים שמכבדת את עצמה,
דאגתי תמיד ליטול עמי ספר קריאה לזמן המתנה כזה או אחר, אבל
הפעם לא הייתי מוכן - הייתי בטוח שהנסיעה הקצרה מהבית לחנות
הנעליים תהיה גיחה מהירה, והעצירה בדרך הייתה לי הפתעה לא
נעימה. בדיעבד למדתי שאבי נפגש עם מאהבת במשרדו, וזו כנראה
הייתה אחת הפגישות הלא מתוכננות כשאני יושב וממתין ברכב. כל
שמצאתי בחיטוטי היה ספר תהילים קטן שהונח בתא הכפפות, אז
התחלתי לקרוא. "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים
לא עמד" המילים נשמעו לי כמו שירה, והצלחתי לקרוא למרות העברית
התנ"כית שכל כך התקשיתי בה. פרק ב' כבר לא היה כל כך מעניין אז
חזרתי שוב לפרק א' - "אשרי האיש...", ועד פרק ב', ואז שוב לפרק
א', וחוזר חלילה. כשאבי חזר לבסוף, הבנתי ששיננתי את הפרק בעל
פה, וגם היום, למרות שחלפו 30 שנים ויותר, המילים עדין חרוטות
בזיכרוני. כשחזר אבא לרכב הוא התפלא מהיוזמה, עודד אותי להמשיך
לקרוא בכתובים (הוא היה איש מאמין כבר אז, וחזר בתשובה כשנה
אח"כ בעקבות מות אביו), ניער מעליו את בושם המאהבת, ואנו עשינו
דרכנו לחנות הנעליים. שם בחרתי את הזוג שרציתי, וחשבתי שהנה
סיימנו ואבי ישלם ועוד מעט נהיה בבית, אבל לאבא היו תוכניות
אחרות.
"כמה עבור הנעליים?" שאל אבא את המוכר, וזה חזר על המחיר שהיה
רשום על גבי הקופסה.
אבא נחר בבוז. "אתן לך" ונקב בסכום של עשירית המחיר. המוכר
נעלב וניסה להסביר "אלו נעלי מותג. איכותיות. אם אתה מעוניין
במשהו זול יותר אני יכול להציע לך משהו אחר" אבל אבא היסה אותו
לפני שזה הספיק לסיים את דבריו. "בסדר, בסדר, אתן לך" והעלה את
המחיר באחוז מגוחך לא פחות. הפעם המוכר לא היה מוכן לקבל זאת.
"טוב, בבקשה. אתה מעליב אותי ואת הסחורה שלי. או שתבין שזה
המחיר, או שתחפש משהו אחר שמתאים יותר לתקציב שלך". אבא המשיך
לנסות להתמקח כשהוא ממשיך להציע מחירים מעליבים עד שהמוכר פקעה
סבלנותו ואז החל מסלק אותנו מהחנות, תוך שהוא מתנצל לפני "אבא
שלך ממש מגזים. אני מבקש ממכם לצאת מהחנות". אני שלא הייתי
רגיל להתמקחויות שכאלו, כבר משכתי עצמי החוצה מהחנות, נעלב עד
עמקי נשמתי, מותיר מאחורי את זוג הנעליים שכל כך רציתי. אבא
הצטרף אלי שתי דקות אח"כ, הוא המשיך לריב ולהתמקח עם המוכר
שכבר הרים את קולו וסילקו מהחנות בצעקות. אני הייתי נרעש
ומושפל והחלתי דרכי עם אבא לעבר הרכב, עיני דבוקות במדרכה,
סופרות את המרצפות עד שנגיע כבר רחוק מכאן, אבל גם עכשיו לאבא
היו תוכניות אחרות, ובקושי שמעתי אותו כשציווה עלי להסתובב
חזרה איתו לחנות. כשהגענו שוב, הוא כבר היה מתון יותר, ואף
הצליח להרגיע את המוכר וגם לרכוש את הנעליים, כמעט במחיר
הנקוב. כשחזרנו הביתה אמא ביקשה שאראה לה את הנעליים החדשות.
הצגתי לה את הזוג הנוצץ, בלי לדעת באותו הרגע עוד כמה זמן
ישארו איתי, חקוקות בפרק א'.

בהזדמנות אחרת נאלץ אבא לקחת אותי לרופא השיניים, ממנו פחדתי
פחד מוות בתור ילד (וסתם פחד בתור מבוגר), ולכן אימי הייתה
מלווה אותי בד"כ. אך הפעם, מסיבה כזו או אחרת שאיננה זכורה לי
כלל, מצאתי עצמי בבוקר אותו יום ממתין בתור עם אבא לרופא
השיניים. השעה הייתה 7:30, ובחוץ כבר היה תור ארוך של מעל 20
אנשים, חלקם גם הם הורים עם ילדיהם. אינני יודע כיצד ואיך
התגלגל המצב לכפי שהתגלגל, אבל את רופא השיניים לא ראיתי באותו
היום. מה שכן ראיתי הוא את אבי מתגושש עם אב אחר, שניהם
מתגלגלים בחצר ההמתנה של רופא השיניים, וברקע קולות המבוגרים
והמבוגרות האחרים שמפצירים בהם להפסיק, אך הם, שני אבות ששכחו
את ילדיהם, הם עכשיו רבים ומתקוטטים, נועצים אגרוף, מגביהים
בעיטה, נופלים שוב ומתגלגלים על הרצפה ומעלים ענני אבק מהחצר
המוזנחת, ואני עומד ליד עמוד הבית, מחזיק אותו חזק, שלא יפול,
וצופה באבי הולך מכות. כנראה שהם רבו על התור, לעולם לא אדע.
אבל הודיתי ביני לבין עצמי, שלמרות הבושה, אני שמח שלא נכנסתי
לרופא השיניים באותו היום.

והייתה גם את הפעם ההיא שאמא הפצירה בו שיקח את שלושתינו, אני
ושתי אחיותי, זו הצעירה וזו הגדולה, ונשחק בפארק ליד הבית.
הייתי בן 10, חנון לתפארת, אך לאבי עדין היה החלום להפוך אותי
לספורטאי, או לפחות פחות-חנון (נסיון אחר שלו היה להשאיר אותי
בבית דודים ללון עם 11 אחים ואחיות, ורק בכי של שעות בטלפון
לאימי, התרצה הוא לבסוף וחזר לאסוף אותי, כשהוא מנצל את כל
הדרך חזרה להשפיל אותי על פחדנותי). אספנו כדורסל שאבא היה
משתמש בו למשחקיו עם חברים, וירדנו למטה לפארק. כמה דקות אחר
כך העמיד אותנו אבא במעגל וביקש שנתמסר, אבל אני עם "חורים
בידיים" כדבריו, לא הצלחתי לתפוס ולו כדור אחד, וכל פעם נאלצתי
להתרוצץ מחדש בשבילי הפארק רודף אחר הכדור שמיאן להיתפס בשתי
ידי השמאליות. באחת הפעמים שהכדור היה בידי אבי, הוא החליט
לנסות מסירה חזקה יותר, כזו שתנער אותי. הצלחתי לתפוס לרגע את
הכדור, אבל זעקת כאב בקעה מפי והכדור נשמט ממני שוב. "אתה פשוט
לא יאומן" צרח אבא, והתעלם מהבכי שהתחיל לעלות ממעמקי גרוני.
"קדימה, תאסוף את הכדור, הולכים הביתה". רצתי שוב אחר הכדור,
הפעם הדמעות כבר פרצו החוצה, ואני רץ אחרי הכדור ובוכה, אוסף
אותו ביד אחת, ואחותי הגדולה באה לראות מה ולמה. היא בודקת את
ידי בזהירות, מבינה שאינני יכול להזיז את האצבע, לוקחת ממני את
הכדור וחוזרים לאבא, שכבר מתחיל ללכת במהירות לכיוון הבית,
אחותי הקטנה מדלגת לצידו, עיוורת למה שמתרחש סביב, ואחותי
הגדולה מנסה להדביק את הפער עם אבא ומעירה לו "אבא, אני חושבת
שהוא נקע את האצבע", אבל הוא התעלם, כנראה מוצף בכעס ואכזבה.
כשהגענו הביתה אמא שמה לי את היד בקרח, וכמה שעות מאוחר יותר
כבר קיבעו לי את האצבע חזרה במד"א. מעולם לא הפכתי לשחקן
כדורסל, ואני מניח שזה לא רק בגלל הגובה.

ועוד זכרון, בהחלט לא האחרון. אבא חזר הביתה למצוא את אחותי
הקטנה ממררת בבכי בגלל המכות שהחטפתי לה. הוא חטף עצבים, דפק
לי מכות רצח, וכדי שאזכור שאלימות זה לא הפתרון, הוא קשר את
ידי בחבל, חימם שיפוד ברזל על להבת האש עד שהשיפוד הלהיט
והאדים, וכשידו עטופה במגבת כדי שלא יכווה משרביט המנצחים שלו,
איים אל מול פני המבועתות, כלהטטוטן המלהטט באבוקות אש בעוד
ידי אזוקות ואני ממרר בבכי עד שכבו הדמעות והשיפוד התקרר.

המכות היו דבר שבשיגרה בבית אבא. ובשיגרה כמו בשיגרה, מתרגלים.
עוד מכות, ואגרופים, ועוד צעקות, וסטירות מצלצלות שמעיפות לך
את הראש וגורמות לאיבוד שיווי המשקל, והנפילה המסובבת הבלתי
נמנעת, אחריה יגיעו הבעיטות.
גם הפעם הוא הרביץ, לא זוכר מה היתה הסיבה, אם בכלל היה צריך
אחת. וגם הפעם צרחתי מכאב, השתנקתי והתקפלתי מהבעיטה בבטן, אבל
לא בכיתי. ראיתי את אמא בקצה העין מנסה להגיע אלי, אבל אבא פנה
אחורה, הטיח אותה על הרצפה וחזר לטפל בי. יכולתי לראות את אימי
על אותו קו המשווה הנמוך, סמוך לרגליו של אבא אז פרצתי בצחוק.
הוא בעט חזק יותר, ואני צחקתי חזק יותר. התפתלתי מצחוק או כאב,
אינני זוכר, אבל אני זוכר את הצחוק המשוגע, את הבעיטות חסרות
האונים שלו שהתלוו אליו, ואת הסתלקותו מהמקום, מבולבל מהתגובה
הלא רציונלית, לא לפני שהוא שולח אותי לחדרי. זחלתי על הרצפה
לכיוון החדר כשאני חדור עדין באמוק צחוק מטורף הממאן להפסיק,
סוגר את הדלת אחרי בידים רועדות, מתחבא מאחוריה, מצונף בפינה,
ורק שם בדלת אמותי, הרשיתי לדמעות להפלט החוצה, לפרוץ, להרטיב,
והבכי המשתנק שנעצר בגרון כמו פקק שעם בבקבוק, זרם כמו נהר
שוצף ושטף את הפנים, הוא לא ישמע אותו, הוא שלי. הוא הבכי
המשחרר, והוא פרטי ושלי. הרמתי שרפרף שסיימנו להכין בשיעור
נגרות, וכשאני נשבע ביני לבין עצמי שלעולם לא אסלח לו, זרקתי
על הדלת השניה שבחדר, מותיר בה חור שנותר שם למשך שנים והוסתר
ע"י פוסטר של להקת "מועדון תרבות", תזכורת מצולקת בדלת לנשק
המוצלח במלחמה עם הצורר, וצלקת עמוקה בתוכי, אטומה בשבועה
ילדותית שמלווה אותי עד היום. כמה מצחיק.