על עץ רב-עפאים
בחצר מול ביתי
התמקמה לה עדה של דררות.

חיבה לא שרתה בינותן
שמחה לא שרתה בביתן.

היו הדררות מצטווחות ככרוכיה
צווחות זו על זו
צורחות זו על זו
בלי הרף, בלי הפוגה.
בקול דררתי
בציוץ חרדתי
שהכעיס והחריד את כולם
שהלך ונצרד עם הזמן.

הו דררה דררה
קלת רגליים, יפת עור
בגוני הירוק הבהיר.
אינך זמיר, יקירה
גם לשון זמירים אין בפיך
ואת ממשיכה לדרר
לדרר ולדרר עד אין קץ.

הא לך סולם
עשי נא טובה
קומי, רדי מן העץ.

דררה-תוכי ירוק שהתאזרח בישראל זה מכבר.