החדר שלי, קיטון פשוט.
חלון אחד, מיטה וארון.

בבוקר היא מגיעה כמו אסירה,
מאחורי השומרים היא מבקיעה.
היא קרה,
חשוכה וחלשה.
מלבינה את חדרי עם אבקה אפורה.
ביתנו חשוך והיא עצובה.

בוקר מגיע,
היא מסתכלת,
אני יוצא
והולך בדלת.

ביום, בצהריים וכן גם בערב. הוא נשאר בודד. חשוך כי נשכח.

אבל אז אני חוזר.
היא כבר כמעט והולכת,
עוד לא ראיתי והיא עוזבת.
העצב הלך
ונשאר החום
שבא בצבעים של כתום ושחור.

מיטה וקירות בצבעים של כחול ולבן,
ואף השולחן גם הוא עכור וקטן.
אפור וכסף וירוק מלאכותי,
רצפה כזד ופלסטיק כשד.

החום מגיע והשחור מפציע
הקור הולך, הלילה מרגיע.
אין עוד צבעים.
נגמרו הרגשות.
ברחתי מהחוצות.
היא כבר איננה, אמנם תחזור בקרוב.

עכשיו נחים.

ושוב...


מחדש.