החלטתי שכל שבוע אני אכתוב לפחות עמוד אחד.

שעזבתי את בית הספר היסודי לבית הספר החדש, נתבקשנו למלא טופס
עם פרטים אישיים. אחד הסעיפים היה ״תחביבים
״
עם איזה שתי שורות למלא. עכשיו אני לא זוכר מה בדיוק מלאתי, רק
שזה הלחיץ אותי מאוד. מאוד.
בלי קשר לזה שלא היה לי איזה תחביב שיכולתי לכתוב שמה, הייתי
גם ילד דיי חרדתי. אני זוכר שבחופש הגדול שמעתי שיש שיעור
ערבית לא הצלחתי לישון איזה שבועים, כי חשבתי שכל שאר הילדים
מהבתי ספר האחרים שמצטרפים לבית הספר החדש, יודעים ערבית שותף
ולא הבנתי איך אני אמור ללמוד לדבר ערבית בחודש. דמיינתי את
המורה נכנסת ביום הראשון ואומרת לכולם ״סאבח אל חיר יא תילמיז׳
כיף חאלקום אל יום״  וכולם עונים לה ״מומטז יא מועלמה״ ורק אני
עומד שמה בשקט עם עיניים פעורות משתין קצת במכנס.
מאז, מאותו סעיף של ״תחביבים, נקודתיים, קו תחתון ריק״, לא
הצלחתי למצוא שום דבר שאפשר לקורא לו ״תחביב״. זה כן הטריד
אותי פה ושמה, אבל בהתחלה של התיכון הלימודים תפסו מקום יותר
נרחב ברשימת הדאגות שלי. עד אמצע כיתה ח׳ הייתי לומד כמו משוגע
לכל מבחן ובוכה כמו מטורף יום לפני במחשבה שאני לא מוכן כי לא
למדתי מספיק. בסוף כיתה ז׳ הממוצע שלי היה 97 וקיבלתי תעודת
הצטיינות יתרה. באמצע כיתה ח׳, לפני איזה מבחן נכנסתי לעוד
איזה התקף חרדה והתחלתי לבכות. אחותי הגדולה והאהובה, שמבחינתה
באותה תקופה לעבור מבחן היה הצלחה גדולה, לקחה אותי לגג ואמרה
לי לשכב על הגב לקחת כמה נשימות, ואז, הו אז, היא אמרה לי משפט
שהיוה את נקודת המפנה הגדולה בחיי: ״מיכ״, היא אמרה לי, או שזה
בכלל היה הקב״ה שהניע את שפתייה, ״מיכ, שים זין.״ ואו מהות
החיים בכוס מיץ וויטמינצ׳יק. מאותו רגע הממוצע צנח, השקט הנפשי
הרקיע שחקים והלב התמלא.
מאז רוב מה שהעסיק אותי היה הילדה הזאת ולהציע לה חברות ואחריה
הילדה האחרת ואולי להציע לה להיפגש?  ואחריה  אולי הילד הזה?
לא לא אתה לא כזה, אולי כן? לא לא מה אבל אולי? לא לא מה
פתאום, והילדה הזאת שבכלל רוצה את הילד ההוא, ואז להבין כמה זה
שוט של וודקה אבסולוט? מזה חצי כוס חד״פ? וואו אם אני שותה
הרבה אז יש לי מלא ביטחון אז אם אני אשתה מלא מלא אני אוכל
לעשות מה שבא לי, ואיך מנקים קיא מהשרוכים? ואיך פותחים את
הדלת הכי לאט והכי בשקט שאבא לא יתעורר? ובסוף לא אמרת כלום
לאף אחת איזה אפס.
למזלי בסוף זה בה מהצד של ההיא, הילדה הזאת, הקצת משוגעת אבל
המאד מקסימה. נפגשנו איזה ארבע פעמים ובכלל לא חשבתי על זה
שמגיע רגע שאנחנו אמורים להתנשק, אז בסוף היא אמרה שזה צריך
לקרות מתישהו. לא ידענו איך לגשת לזה אז החלטנו ללכת לספסל
ההוא שדיברנו בו בפעם הראשונה, האמת שזה היה חמוד מאד. ומתי
אומרים שאני אוהב? ואפשר לשים יד מתחת ל? וזה בסדר? הכל בסדר?
בטוחה שזה בסדר?  ואיך זה נכנס לתוך הזה? מה איזה זווית זה
אמורֿ? אה ואו, מגניב! רגע זה ממש מגניב! אוי מגניב מידי,
סליחה אני אביא טישו. ומה זה לנצח כל הסיפור שלנו? אה לא.
ובגרויות. ועוד מעט נגמר העמוד אז אקצר. בסוף אתה מסיים את בית
הספר ופתאום החוסר בתחביב הופך לחוסר במהות, כי מי אני בעצם?
אז החלטתי לכתוב, אבל זה קשה. אז עמוד אחד לפחות. כל יום שישי.
נראה איך ילך.