(תו נשמע ברקע)
שלושה אנשים יושבים בסלון ומנגנים, אחת מלחינה את השיר החדש
שכתבה, אחד לומד לנגן שיר חדש ששמע אתמול באוטובוס. והשלישי,
אני, יושב פה ומנגן את אותו התו שוב ושוב ושוב..
(תו נשמע ברקע)
החזרתיות של התו מראה עד כמה אנחנו כבני אדם חלשים ונתונים
לעולם שמסביבנו ולרצון לעשות משהו שלא שלך..
(תו נשמע ברקע)
נמאס לי, נמאס לי מהשהייה בדירה הקטנה הזאת. אני רוצה לצאת,
אני רוצה לפרוץ, אני רוצה לבטל את העוצר שיש על תושבי הדירה
שבה אני גר..
(תו נשמע ברקע)
זהו, זה מה שאני רוצה, אני רוצה ללכת לקניון לקנות לי גרביים
ואולי איזו חולצה, אני רוצה ללכת לאיזו מסעדה שכונתית עם כמה
חברים, אני רוצה לצאת לראות מי גר בבתים של החרדים ברחוב למטה,
אני רוצה לצאת מהדירה הזאת!
(תו נשמע ברקע)
לפתע נכנסת אל הסלון בחורה, אבל לא בקטע טוב, זאת חרא בחורה.
אגרסיבית. אנוכית. מיותרת מהעולם הזה..
(תו נשמע בפתאומיות)
"גולדפיש?"
(תו נשמע בצעקה)
"מה?" שואלת הבחורה
"גולדפיש", אמרתי.
(תו רגוע, חוזר לרקע)
קופסת הסיגריות שעל שולחן הקפה שבסלון מזכירה לי את הזמנים
הטובים, הזמנים בהם יכולנו לצאת מהדירה ולעשות כרצוננו ולפרוץ
את הגבולות.
באותו הרגע אני נתקף דיכאון וחרדה, שלא אצא מכאן לעולם. איך
אוכל לצאת? איך אוכל לפרוץ? איך אוכל לחרבן בשקט כשאני רוצה
ולא לחכות עם זה ללילה כדי שאני אוכל להתרכז בחירבון ולא
בדיירים האחרים?
אינני יודע יותר, אינני יודע...
(תו)