Happiness only real when shared - Alexander Supertramp

ביום שהם הגיעו לת"א עשו להם קבלת פנים חגיגית בכיכר המדינה.
הקימו במה ענקית כמו של יום העצמאות ותלו דגלים של ארה"ב.
המלאכים המאושרים באדם, כך קראו להם.
ראש העיר הכריז על יום חג והורה לפקחים שלא לרשום דוחות חניה.
אפילו הביא אומנים שישירו לקהל הרחב שהמתין כמעט תשעה חודשים.
הם עמדו שם על הבמה הגבוהה עם כנפיים מפוארות והילה עגולה מעל
הראש ופיזרו אבקה לכל עבר.
תנשמו דרך האף, צעק המנחה למיקרופון, תנשמו עמוק, וענן לבן
כיסה חצי מהעיר כמו ערפל.
לי הם לא נראו ממש מאושרים, החברה עם הכנפיים.
אחד מהם אפילו נראה לי עצוב.
ראו עליו שהוא לא ממש רצה להיות שם ושהפילו עליו חתיכת עבודה.
בדיוק נפרדתי משירה והיה לי המון זמן פנוי כשלא הייתי צריך
להסיע אותה לשיעורי משחק
או להוציא את הבת שלה מהגן בכל פעם שהייתה עייפה מדי לקום
בצהריים.
אז החלטתי ללכת לראות על מה כל המהומה.
בחדשות לא הפסיקו לספר כמה שהאירוע הזה משנה את החיים ואיזה נס
נפל בחלקנו
כי יש מדינות יותר מפותחות מאיתנו כמו גרמניה או ספרד
שמחכות יותר משנתיים בסבלנות ברשימת ההמתנה.
אישה זקנה שעמדה לצידי הסניפה כאילו אין מחר.
"כלום" , ירקה הזקנה ליד הרגל שלי, "החרא הזה לא עובד."
"תני לזה זמן סבתא'לה"  הסביר לה איש שמן בסנדלים.
"הם אמרו שלא על כולם זה משפיע מיד. זה עניין של מי שהכי צריך
את זה ואת בטח טוב לך בפנסיה."
הזקנה ביטלה את דבריו בהינף יד.
"אתה, שמנדריק, יותר טוב תדאג להשאיר קצת לאחרים."
האמת שגם עלי זה לא ממש השפיע.
מה שזה לא היה אמור לעשות.
סתם עמדתי שם והקשבתי לשלמה ארצי ששר לירח.
בפגישה הראשונה שלנו שירה סיפרה לי שהוא הזמר האהוב עליה.
וכשהייתה נערה תמיד חלמה שהוא מזמין אותה
לבמה ומקדיש לה את 'אחרי הכול את שיר'.
ושביומולדת 21 לקח אותה החבר להופעה בקיסריה
ושלמה ארצי קרא לה לבמה ומרוב התרגשות היא חרבנה במכנסיים.
"אני לא יודע אם הייתי מוכן לשיר למישהי אחר כך," עיקמתי פרצוף
והיא חייכה.
"מאז שמאיה נולדה לא היה לי זמן ללכת להופעות." נאנחה.
"אבל לפחות חיתולים יש לך" אמרתי לה ושנינו צחקנו.

מסביב היו  אלפי אנשים.
הפנינג שלם.
עם בלונים ודוכנים של צמר גפן מתוק
ונקניקיות בלחמנייה.
כולם מאושרים.
כמו שהבטיחו המפיקים שהביאו אותם לארץ.
אפילו הזקנה התחילה להרגיש את זה.
אפילו השמן.
רק  אני עמדתי שם ולא הרגשתי כלום.

כשכולם הלכו לשחות בירקון הלכתי למגרש החניה.
שם ראיתי את המלאך העצוב כורע ליד מכונית שכורה ומנסה להחליף
גלגל עם תקר.
הג'ק שלי שבור, אמר במבוכה.
בטח, עניתי והתחלתי לחפש בבאגז' בין הצעצועים של מאיה את הג'ק
שלי.
ככה זה עם ילדים, אמר בחיוך ולחץ לי יד. נעים מאוד אני רשואם.
אין לי ילדים תיקנתי אותו והצגתי את עצמי.

כשמצאתי את הג'ק הצעתי לו עזרה.
לקח לנו כמעט חצי שעה לשחרר את הגלגל.
מדי פעם היה זורק קללה על כך שכל המלאכים האחרים
בטח כבר מזמן במלון מזיינים תיירות ורק הוא תקוע עמוק בחרא.
כשסיימנו התיישבנו שנינו על הקרקע והבטנו בזיקוקים.
שאלתי אותו אם זה אמיתי כל הקטע הזה.
הוא צחק.
"כי אני לא הרגשתי כלום." מחאתי.
"גם אני לא."  אמר בעצב וקם לנקות את המכנסיים.
"אז למה אתם מבטיחים שזה בדוק? " התעקשתי.
"למי אכפת", לחש, "זאת סתם עבודה זמנית לשלם איתה חובות."
"והכנפיים?" הסתקרנתי.
"אלה?", הוא נופף בהן בגאווה, "הן אמיתיות."
"רגע", עצרתי אותו לפני שנכנס לרכב,
"בשביל מה אתה צריך מכונית אם יש לך כנפיים?" שאלתי.
ומה זה השם הזה שלך, אתה הודי?"
"אצלי הכול הפוך" לחש בעצב והתנצל
שהוא עייף מאוד מהטיסה ורק רוצה להגיע למלון ולהתקלח.
"תודה על העזרה" אמר ונסע.

אספתי את הצעצועים של מאיה מהרצפה
והכנסתי אותם בחזרה אל הבאגז'.
נזכרתי בחיוך שלה בכל פעם שהייתי קונה לה משחק חדש
ואיך תמיד היא הייתה אומרת לאימא שלה,
שכעסה עלי שאני מפנק אותה,
שאם לא משחקים בצעצועים הם נהיים עצובים.
כבר שבועיים שלא ראיתי אותה.
שירה אומרת שככה הכי טוב.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
היא מספרת לה שעברתי לגור בירח
שם נמצאים כל האנשים הרעים שבוגדים באנשים טובים.


בדרך הביתה האושר שלי הגיע.
בדיוק כמו שהבטיח רשואם.
לא ממש ידעתי מה לעשות איתו.
ראיתי את האנשים ברחובות רוקדים
ולפתע כל הטוב הזה מסביב והרגשת השמחה העציבו אותי נורא.
הנחתי את האושר בתא הכפפות
והבנתי שגם הלילה כמו אתמול בלילה
אלך לישון לבד.
בירח.