לא ידעתי שאפשר להתגעגע לשערות על הרצפה
כל פעם שהייתי לוקחת את המטאטא ועוברת איתו על רצפת החדר
והסלון,
אוספת איתו שובל של שאריות מהלילה שלפני,
הייתי חושבת על כמה זה מתיש לטאטא כל יום וכמה בא לי יום אחד
לראות את הרצפה שלי נקייה, בלי עדויות לנשירה.
ובכל יום מחדש, הייתי מתעוררת ומסתכלת עליהן - נחות על הכרית,
על השיש ליד כיור האמבטיה, מתחת לשולחן האוכל..
ולא חשבתי שיגיע היום בו ימים שלמים המטאטא שלי יהיה נקי..
היום שבו לא יהיו שאריות בכל הבית שיזכירו את הלילה שלפני ואת
אלו שהיו לפניו..
לא חשבתי שאתגעגע לאסוף פיסות של זיכרון מהרצפה.
ועכשיו,
הרצפה נקייה, הסדינים מתוחים והמטאטא חסר תועלת.
כי אין מה לאסוף..
כי אין שאריות..
מי ידע שאפשר להתגעגע לשערות.