השעה  הייתה 10:12  .  היא הופיעה  בדלת מפתן ביתו כפי שקבעו
יום לפני. הוא פתח את הדלת וראה אותה  קורנת מאושר וידיה
מלאות בשקיות מכל טוב. בשקיות היו מלא דברי מאפה שקנתה  במחיר
מופקע בסניף רולדין הסמוך לביתו שברעננה.
הוא חייך אליה....היא נכנסה....הוא מיד הקפיד לנעול את הדלת.
היא הניחה את שתי השקיות שהיו בהן בין היתר בריושים ובגאטים(
בקיצור רק שישמין מנחת)  על הדק שבמטבח.
" איזה יום מקסים היום, כ"כ שמחה שלא צריכה היום להיות בכל
הטקסים המעיקים האלו בבית ספר". הוא הביט ואמר" עינבי, בחיאת
זה  יום אבל לאלפי משפחות כאן, מה קורה לך??". היא ענתה לו "
אתה יודע מה עברתי לפני שבוע  וכמה יום הזיכרון האמיתי  שקשור
לסבתא שלי ולמשפחה שלי  מעביר בי זיכרונות למשהו שכבר לא יהיה.
הנה הכנתי מצגת על משפחתי  לקראת יציאת תלמידי י"א לפולין.
הצצת קצת?" . הוא הנהן בראשו ואמר לעצמו שאין לו כח שוב
לוויכוח הזה- מה באמת נתחיל להשוות עכשיו מיליונים ל30
אלפים?
" טוב בסדר , בוא נאכל קצת אתה לא רעב?? אתה מת על זה לא??
קניתי את זה כי אני יודעת כמה אתה אוהב את זה".
הם ישבו לאכול. הוא כל פעם נדהם איך היא מרגישה בבית שהוא לא
ביתה.
לא חלפו כמה רגעים הוא התבונן בשעון ואמר " וואו זה כבר 10:48
עוד מעט הצפירה" . "אז?" ענתה לו..." אני לא יודע מה איתך אבל
אני בצפירה עומד". היא חייכה אליו והחלה מלטפת אותו - אט אט
עברו לסלון ופתאום בלי הודעה מוקדמת השמיעה לו את אחד השירים
האהובים  עליהם  - " השכם השכם בבוקר" של חווה אלברשטיין
שדווקא היה ממש קשור ליום הקשה הזה.  היא ידעה איך לגרום לו
להנמס  תוך רגעים ספורים.
היא אחזה בידו בצורה בוטחת אל כיוון חדר השינה והשעון נקף
לכיוון 10:57.
היא השילה מעליו  את חולצת הטריקו שלבש...והוא הוריד במהירות
את הגופייה ואת החזייה שלה. תוך לא יותר מדקה הם היו עירומים.
הוא הגיף את התריסים. מבוייש ונבוך הוא חדר לתוכה והשעה 11:00
הגיעה. גניחותיה החרישיות ביום השקט והעצור הזה נשמעו לכל
עבר...היא רכבה עליו..והוא הביט בה ובעיניה הירוקות והשתומם כל
פעם מחדש איך היא מצליחה לעשות לו את זה כבר למעלה משנה....
היא המשיכה לדהור ומבטיהם הנוגים של  קרוביו ריצדו אל מול
עיניו  והצפירה ארוכה מתמיד- החצוצרה מסרבת להירגע והצופרים
ממשיכים בצפירתם המונוטונית .
הוא הרגיש כאילו הוא שוקע בחלום סוריאליסטי והתמונות של ילדיו,
הוריו, אשתו והחבר שנפל במלחמה ההיא. אבל הכל היה אמיתי.  זיעה
קרה נטפה משניהם - צמודים זה לזו....
ב11:22  היא כבר גמרה מספר פעמים. ב11:25  הוא גמר לראשונה.
דמעות קטנות זלגו מעיניו. " אתה מדהים  רני" לחשה לו. " גם את"
ענה לה ולא ידע אם ריצה או התכוון.
הוא הלך מהר להתארגן ולהתקלח בעוד היא התלבשה. כעבור כרבע שעה
הם נפרדו לשלום- היא מאושרת והוא מהורהר.
ב11:55 אסף את בנותיו מהגן הסמוך.
יום לאחר יום העצמאות הלך לגן הזכרון העירוני בו קבור חברו  .
זו הייתה שעת בין ערביים. הוא עבר על פני הספסל בו נפטר סבו
מהתקף לב עשרים שנה לפני כן ולאחר מכן  הגיע לקבר החבר...הכל
היה שקט ככ לאחר אירועי הימים האחרונים. הוא אהב להגיע לבד
ולנקות את המצבה המאובקת. ואז לחש לכיוון החבר " אתה יכול
להבין אותי, נכון?,"תשובה לא הגיעה...רגשות האשם התמתנו
במקצת.
ביום ראשון הם נפגשו שוב. בבית שלה