מרגיש נושר כמו עלה
ורוח משספת בי כתער,
ואז אני מתכלה ומתפזר ביער.
כי כולנו רגע, פסיק קטן בתוך משפט
חולפים בין מחוגי הזמן שזז לאט.
והחיים קצרים, הקלישאה כואבת,
כמו כל הפחדים בכל פינה אורבת,
ומה נשאר, לטפטף מהעצים
כמו שאריות מגשם שגווע,
לסגור חלון על רוחות פרצים
לתוך עולם שקט, בובות משעווה.

ריקבון על קירות שמתקלפים
בחדר ריק מזיכרונות,
וחלקיקים שנחנקים עפים,
נחים על דופן ארונות.
פתאום קולות עמומים צפים,
דמויות שנשכחו והתפזרו ביער,
מילאו דפים, שיחקו קלפים,
לפעמים צחקו, לעתים היו בצער,
ובסופו של אמש, מה נותר,
חוץ משקע מתייבש על כר
חוץ מפיסה של בגד לא מוכר
ליד השלט פה הוא גר.