כל כך הרבה צבעים, כל כך הרבה שפות מדינות ערים ותרבויות.
אוקיאנוס של מאכלים משקאות וסרטים, המון אמנים אלבומים עבודות
ומכשירים. כה רבות אפשרויות שיש בעולם הפתוח הזה, אין ספור
מילים יפות חשובות או משמעותיות מילים נכונות וגם לא נכונות
ומתוך כול השפע ישנו ה' אחד שזהו הסמארטפון או שבעצם זה
האינטרנט... אחד מהם... או שיתכן וזה אותו האחד בכלל כל הזמן
הזה?? טוב לא משנה.
ומבין האינסוף מחשבות שנוצרות מתוך מיליוני הצבעים תרבויות
ומילים אני שוכב בנחת על מיטתי ומנסה לעלות על המסלול שבדרך
לפנטזיה הבאה שלי. אני קופץ מפסגת צוק גבוה אל תוך האגם הבלתי
נדלה של הדמיון. לאחר נפילה רכה, גופי שוקע מתחת לשפת המים
ומתחיל לצלול עמוק בלב האגם ובזה הרגע מתחילה ההרפתקה החדשה
ביותר שיש. כך זה נפתח
נחיתה בדשה כחול, קצת נבהלתי לרגע חשבתי שאני ישו אבל אז הבנתי
שזה בסך הכול דשה כחול. הכול ניראה פה ריקני למדי, התחלתי
להתהלך במרווח המסתורי הזה בהססנות יתרה ועם הזמן פורחת בראשי
התובנה שאסור לי לעצור, אני חייב אך ורק להמשיך להתקדם קדימה
ולפתע פוגש אותי עץ פירות פורה ועצום. אני נגש אל עץ הפירות
במטרה לקטוף את אחד מתוצריו האקזוטיים אך באופן פתאומי לחלוטין
האילן עוצר אותי בדחיפה חזקה באחד מענפיו הרבים ומפילי אחורה.
אני מועד מטה על הארץ ובאותה הקלות שמעדתי אני קם ומתיישר
בחזרה על הרגליים.
"אתה לא מתבייש" קרא העץ בזעם
"היי, לא ידעתי שאתה... ממשי חשבתי שאתה סתם עץ" עניתי במבוכה
"סתם
עץ" אמר העץ ברוגז והוסיף "אני הדמות הראשונה במעיין הדמיון
שלך"
העץ נפגע מהתנהגותי אך למה בדיוק ציפה ממישהו שזה עתה נחת
באדמת דשה כחול ללא כל התראה מוקדמת.
עזרתי אומץ וביקשתי ממנו בנימוס מיטבי "אני יכול בבקשה לקטוף
לי את אחד מפרותיך אני ממש זקוק להשראה, תוכל אולי לעזור לי?"
תשובת הדמות החדשה הייתה מאכזבת למדיי...
"ממש לא, אתה תלך בדרך הקשה דרך היער הנטוש" העץ הצביע על יער
גדול ושומם שנמצא כמאה מטרים מאתנו שרק כעת הבחנתי בקיומו ממש
כאילו הוא לא היה שם מקודם... היער חשוך במיוחד ומלא בעצים
שמצבם ניראה רע להחריד. נעשה הרושם שכול עצי היער המצמרר לא
נושאים עלים ופירות בכלל
"אוקיי הבנתי אותך, אני לא צריך אותך יותר" עניתי לו בדרכי אל
תוך אפלת היער הנטוש והקודר.
האדמה אפורה, העצים רקובים ושבורים והשקט צרם באוזניי, פחדתי
נורא בעודי הולך בזהירות לאט לאט. חשתי מבועת מהמקום הזה אך
אני יודע כי אסור לי לעצור, אני מוכרך להמשיך במסע. בתום פרק
זמן קצר של דממה מוחלטת מגיע אליי באופן מפתיע גבר אניגמטי.
הגבר היה לבוש בכובע קש צהוב בגדים צנועים ירוקים ובנדנה אדומה
על צווארו.
"מה מעשיך פה?" שואל אותי הירוק שכלו מופתע במופע לנגד עינייו
כאילו הייתי הדבר האחרון שרק יכול הוא היה לצפות לו.
"אני מחפש תשובה" ואז הבנתי שאמרתי זאת בטעות בקול רם
"בוא איתי, בוא איתי מסוכן כאן כל העצים האלה אנושיים ביותר
והם מאוד כועסים ואכזריים. עליך להיזהר מהם"
אני מתחיל לצעוד אחריו, הרגשתי מעט יותר בטוח מקודם. אפילו
שאיני סומך בדמות הזו לחלוטין, הרבה פחות איום ללכת בחשכה אחרי
מישהו במיוחד שנראה שהוא מכיר כבר את מקום. האיש בכובע הקש
שואל אותי "עץ גדול ממדים שעוד נושא יבול הובילך לפה נכון?"
"כן" עניתי מיד.
"הוא המנהיג שלהם או לפחות היה בעבר
מנהיגם, הוא היחיד עוד שפורה ובריא, כול שאר העצים עברו הרבה
מאוד בחייהם והם פצועים קשה"
"מדוע רק הוא בריא ושלם
ואילו האחרים פצועים?" אני שואל את האיש בכובע הקש.
האיש נאנח הנחה ארוכה והחל לספר לי את כול הסיפור.
"אז הסיפור מתחיל כך... שנמשיך ללכת בשביל אנו נגיע בסופו לכפר
בו בעבר הלא רחוק התגוררתי. היום אינני גר בכפר הזה היום הנני
נודד. בכול אופן בעבר היו אנשיי הכפר מתעללים בעציי החורשה
הזאת שהייתה אז נפלאה וזוהרת, הם היו שורפים אותם במדורות
חותכים אותם בסכינים, מנסרים אותם במסורים מטפסים עליהם
בהמוניהם וגם קוטפים מהם את כל הפירות בחמדנות יתרה. האנשים
כול הזמן השתמשו בעצים האלו למטרותיהם הזדוניות במקום לטייל
בחורשה בנעימים, לטפח אותה בגינות יפות ולבלות כאן בנחת בישיבה
רגוע בפיקניק נחמד. המצב היה רע, פריחת החורשה הידרדרה
משמעותית עקב התנהגותם הפראית של תושבי היישוב הסמוך. עד שיום
אחד התרומם לו אדם מן הכפר שהתמרד לשחיטת היער והחליט לעשות
מעשה. הוא הלך אל היער ונעמד גבוה על האילן הגדול ביותר והטיל
על כול עצי החורשה קסם עוצמתי מאוד שהפך אותם לאנושיים בעליי
יכולת חשיבה מציאותית ולבעלי רגשות ממשיים בכדיי שיוכלו להשיב
מלחמה נגד אנשיי הכפר. וכך גם קרה, העצים התעוררו לחיים והחלו
באחדות מלאה להשיב מלחמה מול בני האדם בכול הכוח. אחוות העצים
נחלה הצלחה רבה בתחילת המערכה כשכל אדם שרק התקרב חוסל בקלילות
מבלי שהיה מסוגל עוד לעלות בדעתו שאותם עצים שתמיד השתמש
מתנפלים עליו מטבעם בברוטאליות. אך לקסם שהטיל הקוסם היה גם
מחיר כבד, ישנה קללת גמול. בכול פעם שעץ הורג אדם העץ היה נפגע
מכך בעצמו ומתחיל תהליך גסיסה עד שלבסוף היה העץ קורס על הקרקע
ומת אחרי שלקח אתו כמה נשמות אדם. אנשי הכפר לא התכוונו לשבת
בשקט ולהישחט ככה בידי העצים התוקפניים וחסרי הרחמים, הם החלו
להרגיש מאוימים מידי העצים החיים אז ללא ברירה ועם רצון עז
לנקום את מותם של אחיהם לכפר הם החליטו להשיב קרב בעוצמה מלאה.
הם החלו להסתער ברובעי ציד גרזנים וכול מה שהיה להם. מנהיג
העצים הוביל את כול עציי היער למלחמה בעוד שרק הוא הבין את
אותו עיקרון הגמול שככול שעץ ממית אנשים הוא יותר גווע עד שמת
בעצמו. המנהיג לא לחם בחזית אלא נתן הוראות מאחור בזמן שכול
שאר העצים דועכים להם בלחימה הקשה וארורות הדם. אחרי כמה ימים
של שפיכה המונית של דמים וענפים הגיעו העצים למצב שהם לא יכלו
להילחם עוד, הם נעשו כול כך חלשים והרוסים מכל הקורבנות ששחטו
ומהמהלומות שספגו מנשקם של יריבם שעוד קטילה אחת שהיה מבצע כול
עץ היה הוא מת במקום. ובכך אחוות העצים הגוועים חזרה לחייה
הקודמים ביער השומם ופסקו במאבק הנוקשה. ולבני האדם לא היה כבר
כל צורך בהם, הם הרי כולם שבורים רקובים וחסרי כל תועלת אז הם
הניחו לנפשם.
אך לעציי היער נותר רק עוד אויב אחד" חתם הנווד בתום סיפור
כשהוא מסמן אחד בכף ידו
"ומי זה?" אני שואל אותו בסקרנות רבה
"אותו קוסם מרדן שגרם להם להיות אנושיים ולחוות את כאב המלחמה
הנוראה הזו ואת עול הצער והריקבון האיום הזה" אמר הנווד בתסכול
רב. "ותופתע בוודאי לגלות שהקוסם הזה הוא אני... אך הם לא
יודעים זאת, הם עוד מחפשים אותי" חשב הנווד.
לפתע אחד מהעצים מתעורר משנתו בכעס ואמר "כולנו יודעים שזה אתה
כבר הרבה זמן"
"אז מדוע אתם לא מחסלים אותי במהרה וגומרים כבר את כול תחושת
הצער והאשמה הזוועתית שאני חש מידי יום?" שואל הקוסם באומללות
מרירה "ובכן כמו שאתה הצהרתה
מקודם ברגע שאחד מאתנו מתנקש באדם גם הוא כבר ימות, כולנו כאן
על ערס דווי ואף אחד מאתנו לא מוכן לקפח את חיו בשבילך, היחידי
שיכול לקטול אותך ולשרוד את הקללה הוא המנהיג אך כמו שאתה מכיר
אותו הוא לא מוכן להרוג אף אדם"
אני לוקח נשימה עמוקה וחוזר פתאום להר שממנו זינקתי, הר השפיות
והקימות ובזה ההרפתקה שלי נגמרת.
|
