ילדה אחת הלכה לבית הספר, כמו בכל יום ראשון רגיל בבוקר.
ההליכה שלה הייתה רגילה, הלבוש שלה היה רגיל, התיק שלה היה
רגיל. המבטים שהחליפה עם האנשים ברחוב לא היו רגילים. הם
הסתכלו עליה אחרת, כמו ילדה קטנה שהיא לא רגילה. למעשה, הילדה
לא הייתה רגילה. היו לה עיניים כחולות. עיניים כחולות -
טורקיז, כמו הצבע של המים בים. העיניים שלה היו בגודל לא רגיל.
הן היו עצומות, לא פרופרציונאליות לשאר איבריה בפנים. הילדה
ידעה את זה, וזה לא הפריעה לה. היא לא נהנתה במיוחד מחלק
מהמבטים שנעצו בה האנשים השונים, אבל היא הייתה רגילה אליהם.
ההורים של הילדה היו רגילים לגמרי. לא היו להם עיניים עצומות,
או זנב משתרך מאחורי הישבן. הם היו הורים רגילים, שנישאו
בחתונה רגילה, גרו בבית רגיל, נכנסו להריון באופן רגיל וילדו
את בתם לידה רגילה. רק שהילדה לא יצאה רגילה. במהלך ההריון לא
היו שום סימנים מיוחדים לתופעת הגדילה  היוצאת דופן של עיניה
של הילדה. כשהיא נולדה לא הבחינו בכך. רק בערך בגיל שנתיים,
העיניים שלה התחילו לגדול, באופן שונה משאר הילדים בגילה.
בהתחלה זה הפריע להורים. הם חששו שזה ימנע מבתם להתיידד עם
ילדים נוספים, או אפילו סתם ללכת ברחוב, ולקבל מבטים משונים.
אבל זה לא הפריע לה. היא אהבה את זה שיש לה עיניים לא רגילות.
עיניים מיוחדות.
בסוף הרחוב בו הלכה, הילדה פנתה ימינה, לכיוון בית הספר. היא
הייתה בכיתה א׳. ממש צעירה בגילה אבל מאוד בוגרת. בגלל זה היא
גם הלכה לבד לבית הספר בבקרים.
לפני הכניסה לשער, היו התלמידים יושבים על ספסלי האבן הארוכים
ומדברים ביניהם לפני תחילת הלימודים. הם היו ילדים רגילים. בכל
הגילאים ומכל השכבות. וכשהילדה עברה לידם בדרכה להיכנס לבית
הספר, הם הסתכלו עליה מבטים מוזרים. חלק המשיכו להסתכל בתדהמה,
חלק מיד הורידו את העיניים, חבורת בנות רגילות בשמלות ורודות
פינו לה את הדרך כשהן מזהירות אחת את השנייה מפני הילדה
המיוחדת.
היא ברכה את השומר בבוקר טוב, והוא החזיר לה בבוקר טוב קצר
וחסר ברירה, והמשיך לבהות בה עד שנכנסה למסדרון בית הספר.
במסדרון המוביל לכיתתה, מספר קטן של תלמידים שיחקו בכדור, או
ישבו בספסלים מעוגלים. כאשר חלפה על פניהם, חלק נעצו בה מבטים
ארוכים, חלק חייכו מנימוס וחלק המשיכו לשחק בכדור. כשהתקרבה
לכיתתה, ראתה מרחוק את המורה של הכיתה השכנה.
המורה הייתה רגילה, עם שיער שחור גלי ובוהק, נעלי עקב מרשימות
וג׳ינס צמוד שהחמיא לגזרתה. הילדה הסתכלה מבט רגיל על המורה,
אפילו חייכה חיוך נעים. המורה, לעומתה, הסתכלה עליה במבט דומה
למבט של האנשים ברחוב, למרות שהכירו כבר זמן, והסתכלו אחת על
השנייה מספר גדול של פעמים. זה לא הפריעה לילדה. היא הייתה
רגילה לזה.
כשהיא נכנסה לכיתה, היא התקדמה לכיוון כיסאה, להניח את התיק
ולהתכונן לשיעור הראשון של הבוקר. שולחן מימינה כבר התיישב ילד
רזה, לבוש חולצת טי שירט צהובה. לילד היה אף קטן, בצורה של אף
של עכבר. גם הוא סבל ממבטים משונים של אנשים ברחוב בדרך לבית
הספר. גם הוא הרגיש ניכור יומיומי בעודו חוצה את המסדרון. הם
חייכו אחד לשני חיוך רגיל וארוך, חיוך מלא אהבה.
ולאחר שארגנה את הספרים, המחברות והקלמר, נכנס לכיתה ילד גבוה.
גבוה מאוד. ולילד המיוחד הזה היו אוזניים אפורות ענקיות, כמו
של פיל. גם כשהוא היה מחליף מבטים קצרים עם המורות הרגילות, הן
היו מסתכלות עליו באופן אחר. אופן קצת מעליב לפעמים. הילדה
נופפה לו לשלום, והוא החזיר לה ניפוף מלא שמחה, וחיוך ענק נמרח
על פניו. מאוזן לאוזן.
דקה לפני הצלצול הראשון של הבוקר, נכנסה המורה לכיתה. המורה
שלהם הייתה רגילה. בגובה רגיל, בבגדים רגילים, הולכת בצורה
רגילה. אבל בשיער שלה היה משהו שונה. היו לה תלתלים קצרים, ממש
כמו פסטה מסולסלת כזאת, צהובה. ולמרות שהם הכירו אחד את השני
תקופה ארוכה, היה השומר בכניסה מסתכל עליה במבטים ארוכים
ובוחנים בעודה מברכת אותו לשלום ועוברת בשער. כשהיא הייתה
צעירה, המורה, הילדים בדרך לבית הספר היו בוהים בשיער שלה
שעות. גם לה לא היו הרבה חברות. אבל היא הייתה מאושרת, מאושרת
ומיוחדת.
כל הילדים בכיתה השתתקו ברגע שהמורה הניחה את התיק והסתכלה
עליהם. וידאה שכולם נמצאים. הם החליפו מבטים רגילים וארוכים,
וחייכו אל המורה שלהם בהערצה.
״בוקר טוב, ילדים יקרים שלי, מוכנים לעוד יום של לימודים
וכיף?״ שאלה המורה המיוחדת.
״בוקר טוב, המורה!״ צרחו הילדים המיוחדים משמחה ופתחו את
המחברות.