כשהייתי בן 11 גדלתי בשכונה גרועה.
עם חלונות (מ?) שבורים.
לא היה שם כלום מלבד שדות סרפדים עד האופק, ומוסד ישן
לעבריינים צעירים.
הסתובבתי עם בחורים מבוגרים ממני. 18 ו19 לא חברה טובה.
הינו עושים דברים בלילות שאסור היה לנו.
בין הגגות הרותחים של חדרה.

תמיד הינו מסימים בגן שעשועים ישן, אף ילד לא היה שחק שם ונשאר
בחיים.
יום אחד, אחרי שפגענו במישהו שהיה חייב כסף לאחד מאיתנו הלכנו
לגן.
על הקרוסלה השבורה אחד מהם צחק עלי ואמר שלעולם לא תהיה לי
חברה.
ואז תפס אותי ונישק אותי מתחת לירח כשחברים שלו צוחקים.
אולי היה שיכור.

הייתי רק ילד, אבל תמיד אזכור את הנשימה המתוקה שלו זורמת
לתוכי, ואת הידיים החזקות שלא נתנו לי ללכת.

בשמיים הירח זרח, מרחוק היה אפשר לשמוע את התנים צורחים, או את
העבריינים הצעירים מהמוסד.
נשארתי שם עד שהשמש זרחה. מתבגר מיד תוך לילה אחד.
זוכר את הנשימה שלו בתוכי.