[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא שוכב, חצי גופו העירום שרוע על השטיח האפור הבלוי, חציו
השני על רצפת
העץ. פרחיה הקטנים, הסגלגלים-לבנבנים-צהבהבים של הלנטנה
הססגונית מלטפים את לחייו ברכות. עינו האחת, תכולה-ירקרקה,
בוהה בתקרה הכמעט-לבנה לגמרי, מזהה סדק שחור, נבלעת בו לרגע
ומיד חוזרת לתקרה הלבנה וחוזר חלילה ואילו השנייה פוזלת אל
היד
שמסובבת במהירות אך באלגנטיות את דוושת האופניים הירוקות
שנשענות על המיטה הרחבה.
היא מסובבת את הדוושה בקצב אחיד ומדי פעם מגבירה את המהירות
ומתירה לדוושה להתגלגל במהירות נעימה. הוא לא יצא מהבית כבר
יותר משבועיים, או יותר מחודש, אבל זה לא ממש שינה לו.
זמן כבר לא היה פונקציה משמעותית ביקום שבנה לעצמו בחדרו. מדי
פעם שמע
אנשים נכנסים ויוצאים מהדירה, אך לא נתקל באיש מאז החל להסתגר
לראשונה.
לאחר מחקר מעמיק מצא שהשעות האידאליות לצאת מהחדר
לצורך עשיית צרכים ואכילת מזון הן בין 2:30 ל4:40 בבוקר.

בשתיים חוזרים שניים משותפיו מהעבודה וברבע לחמש בבוקר מתעורר
השלישי. תוצאות המחקר היו מדויקות, הודות לצפייה ורישום של
פעולותיהם היומיומיות של שותפיו במשך יותר מתשעה חודשים. הוא
היה יכול לסיים את העניין בתוך פחות משבוע, אבל כמו עם כל דבר
אחר, האובססיביות שלו השתלטה מיד על העניין. כשנשאל מה הוא
כותב במחברת הקטנה שקנה במיוחד לצורך המחקר הוא ענה שהוא מתעד
את מצבי הרוח שלו לאורך היממה, ובחודשים אחרים טען שהוא עסוק
בספירת קלוריות אינטנסיבית ושלא יופרע.

גם את שני אלה הוא באמת עשה במשך תקופות מסוימות, אבל הייתה
לעניין מחברת שונה. הוא נהנה מארוחות הטרום בוקר שהכין לעצמו,
ודאג להכין גם מספיק אוכל ליממה הבאה עד אשר יוכל לצאת את
חדרו
שוב ולגשת למטבח. הוא שטף את פניו מול המראה הגדולה בשירותים,
התגלח
וצחצח שיניים. הוא החליק יד רטובה על שיערו החלק, שכבר מזמן
עבר את כתפיו. פניו הרכות השתקפו במראה. הוא היה רזה, אבל לא
מדי. נאה במידה מספקת, כזאת שבכל אופן הספיקה לאינטראקציות
החברתיות המעטות שעוד היו לו, בפרט המיניות. הוא לא היה בתול,
אבל גם אם כן, זה לא שינה לו יותר מדי. הוא ראה ביחסי מין עוד
נדבך הכרחי בקיום המין האנושי. לא זה שנועד להתרבות, אלא זה
שנועד לאסקפיזם טהור. הוא היה אסקפיסט מהמעלה הראשונה, למרות
שהיה האחרון להודות בזה. הוא אהב לראות את עצמו כנביא אומלל,
מן זרתוסטרא מודרני, אדם שמקדיש את חייו למקסום רווחתם של
אנשים אחרים, אמנם עתידיים, כלומר המין האנושי, במצבו העתידי.
הוא באמת האמין בזה.

המזל שהחדר שלו היה ממוקם בעליית הגג של הדירה הגדולה
והמפותלת, והיו לו שלושה חלונות גדולים בתקרה שאפשרו לו
לנשום אוויר ולהאכיל את צמחיו הרבים בשמש חמימה. לעת ערב היה
מוציא את ראשו מחוץ לאחד החלונות ועוצם את עיניו, נותן
למחשבותיו לנדוד הרחק מהכוך הקטן שבנה לעצמו, למרחבים פתוחים,
יערות סבוכים, אגמים רחבים, מערות חשוכות.
הרוח הקרירה הייתה מלטפת את פניו וממשיכה בדרכה אל העצם הבא.


זלדה התעוררה שוב במצב רוח מחורבן. שוב לא ישנה כל הלילה, שוב
שחזרה בחלומותיה פיסות זיכרון מחיים אחרים. היא שנאה את זה.
היא מילאה את פיית הבאנג (ותהתה אם כבר יש שם עברי למכשיר
המופלא, קנה חלול אולי?) והציתה את קצהו עם אותה מצית ששימשה
אותה כבר עשר שנים. היא הייתה עדות להתבגרותה. פעם הייתה
יכולה לאבד חמש עשרה מצתים בשבוע אחד.

היא עצמה עיניים וניסתה לשחזר את חלומה. הכל היה שם מלבד פניה
העדינות של מתילדה. היא ניסתה לשחזר אותן בכל כוחה, אך לשווא.
היא ידעה שלפי סדר היום הרגיל השעה צריכה להיות כבר שבע וחצי
ושבשמונה אמור להגיע המטופל הראשון.
היא עישנה עוד פעם מהבאנג ונשכבה על הרצפה. היא תרגלה סוג של
מדיטציה שהמציאה לעצמה, שעיקרה בסופו של דבר היה להצליח לא
להרדם. בשמונה ישבה עם הקימונו הארוך וכוס הקפה הגדולה ומולה
נער עצבני, רזה ויפה ואומלל, כמו רוב נערי הפלא שהופכים למשהו
כמו נרקיס רקוב כשהם גדלים ומתוודעים לכיעורם של החיים ושלהם
עצמם. הוא נמנע מלהסתכל לה בעיניים. היא אהבה את המשחק
הזה בדרך כלל אבל היום הייתה עייפה מדי. היא לגמה מהתה וכחכחה
בגרונה. לקח לה כמה רגעים להצליח לבנות משפט פשוט אך קוהרנטי
בראש ולתת לו לזלוג מפיה היבש.
אז, סוף סוף, שמה לב לקנה-חלול המנצנץ שנח על השולחן הקטן בין
שתי הכורסאות. באותו רגע הסתכל גם הוא על המכשיר וגחך.

'איך אתה מרגיש?' שאלה בקושי, מנסה להתעלם מהבאנג שבחדר,
ושיעול קל נפלט שוב מגרונה. הוא הגניב אליה מבט.
'כמו שאני תמיד מרגיש. כלום.'
היא חייכה.
'קטע. גם אני מרגישה כלום היום' אמרה כעבור רגע.

הוא הביט בה בפליאה ומיד הוריד את מבטו שוב לנקודה לא ברורה
במרחק לא ברור שעין אנושית אחרת לא הייתה יכולה לתפוס. זו
הייתה הנקודה שאליה היו נודדות מחשבותיהם של כל הנערים
האומללים. אדם בוגר כבר לא יוכל להגיע לנקודה הטעונה הזאת, של
שנאה, הרס ריקנות ותקווה אינסופיים.
'אתה עוד רואה את הבחור הזה?' שאלה כעבור עוד רגע.
הוא שתק לכמה רגעים. 'כן. הזדיינו אתמול.'
היא חייכה. 'איך היה?'
'כואב.'
הוא חייך אליה חיוך גדול. היא המשיכה לחייך.
'נהנית?'
'מאוד.'
'תתראו שוב?'
הוא שתק שוב.
'לא חושב', אמר כעבור עוד כמה רגעים.
'אפשר?' שאל בקושי והפנה את אצבעו למכשיר המנצנץ שנח ביניהם.
לרגע היא התבלבלה, הסתכלה סביב, אולי התכוון לדבר אחר, ולבסוף
הרימה את המכשיר ומילאה אותו בתערובת של טבק וקנאביס. היא
הושיתה לו את המכשיר עם מצת. הוא שאף במהירות.
העשן נבלע בגרונו הצעיר. פעם גם היא יכלה לעשן ככה, חשבה,
כשהייתה בגילו. הוא פלט עננת עשן כבדה, ואז עשה כמה טבעות
באוויר עם העשן שנשף,
והחדר התמלא בעננים רעילים. היא לקחה מידו את המכשיר ומילאה
אותו מחדש. היא שאפה ונשפה.

בחוץ היו יותר מארבעים וחמש מעלות. כדור הארץ התחמם בקצב
מסחרר
והתחיל להיות קשה לזהות אותו. צמחים נבלו בכל מקום ואנשים
מיעטו לצאת מבתיהם. שימוש במכוניות וטיסות מזהמות נאסר
ומפעלים
גדולים וותיקים נסגרו בכל העולם. רוב עשירי העולם כבר עלו על
חלליותיהם והפליגו לאחד הכוכבים הסמוכים בשביל החלב, שמרוחק
קצת יותר מהשמש.

זלדה והנער יצאו את ביתה לכיוון הנמל. הוא הראה לה את הסירה
שבנה בעצמו בשלוש השנים האחרונות. זו הייתה סירת עץ, לא גדולה
במיוחד אבל לא רעה בכלל לנער רזה וחסר מיומנויות מקצועיות. הם
עלו על הסירה. הוא הכין לה קוקטייל. הם הפליגו לאפריקה, איפה
שנזקי הציביליזציה עדיין לא היכו במלא
עצמתם. זו הייתה השיבה לאפריקה, הפליטות המחודשת, החזרה
הנצחית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בזיעת אפיך תאכל
לחם - ואחר כך
תשתה את הזיעה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/20 4:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סימור הולדן גלאס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה