הרגע סיימתי שיחה עם סופי. היא אמרה שהיא מאיזו עמותה שכנראה
שתמכתי בהם באיזו רשת חברתית. היא אמרה תודה. הקול שלה היה רך,
כאילו אני מכיר אותה כבר כמה שנים. היא דיברה איתי והיה לה
צחוק מוזר כזה, קצת מובך, אבל בקטע טוב. בראש שלי אני כבר יודע
איך היא נראית. היא קצת נמוכה, שיער חום חלק. אני מוכן לחתום
שיש לה חזה יחסית קטן, כמו שאני אוהב, וכנראה שהיא די רזה
באופן כללי. סופי היא מסוג הבחורות שהייתי יכול להתאהב בהן
בקלות.
אחרי כמה דקות של שיחה עם סופי, היא שולפת את השאלה. "האם בא
לך לתרום לעמותה שלנו?". תכלס, ממש לא בא לי. אני סטודנט, גם
ככה אין לי גרוש על התחת ובדיוק לפני חצי שעה סיימתי ארוחת ערב
שכללה שתי עוגיות שאמא הכינה, ופרוסת לחם עם חומוס של מותג
שאני אפילו לא כל כך אוהב. אבל רק בשביל להמשיך את השיחה עם
סופי אני מוכן, לשם העניין, לשקול תרומה כזאת או אחרת.
היא צוחקת את הצחוק המובך שלה, כמו תמיד. היא אומרת שעשיתי לה
את היום, ואחרי שהיא מגלה שאני טבעוני היא בכלל מאושרת. אני
מרגיש קצת גבר. לא בכל יום אני גורם לבחורה כמו סופי לצחוק,
ובטח שלא עושה לה את היום. היא מתחילה לדבר איתי על המסלולים.
אפשר לתת ארבעים בחודש, אפשר גם שלושים, הממוצע הוא בכלל משהו
כמו מאה שקלים. אני מתלבט ביחד איתה, נותן לה להמליץ לי על מה
שהיא חושבת, משתף אותה בזה שאני לומד רפואה ולכן קשה לי
להתחייב לסכום גבוה. אני אוהב להשתמש בקלף הזה, כי מצד אחד אני
נשמע תותח, ומצד שני, אני נשמע אנושי.
סופי אמרה שהיא מבינה, וגם כשהיא למדה חינוך היא תרמה קצת
פחות. חינוך. איזה תואר מעולה. הייתי צריך לדעת שזה מה שסופי
למדה לפני שהיא התחילה להקדיש את חייה לחיות. אם יש משהו אחד
שאני אוהב בבחורות מלבד העובדה שהן טבעוניות ונראות כמו סופי,
זה בחורות שלמדו חינוך. השיחה ממשיכה, אני מספר קצת בדיחות,
העיקר לשמוע את הצחוק הזה שלה, לדבר איתה עוד כמה דקות. אני
זורק כל מיני שאלות, בעיקר כדי לנסות ולדלות ממנה עוד פרטים,
להכיר קצת יותר טוב.
בסוף אנחנו מסכמים שהיא תחזור אליי מחר. ככה יהיה לי זמן
להחליט איזה מסלול מתאים לי בצורה הטובה ביותר. נראה לי שאני
אלך על מה שיעלה לי הכי פחות אבל לא יוציא אותי קמצן מולה,
ותכלס, הכי גרוע אני אבטל עוד שבועיים. ובינתיים, יש לי לפחות
עוד שיחה אחת עם סופי.
השיחה מתנתקת, אני מרגיש קצת טוב עם עצמי. לא כולם אוהבים לתת
לאחר כמוני, ובטח כשהאחר הוא אפילו לא בן אדם. אני חוזר
לשולחן, אוכל עוד עוגייה, כי מגיע לי. נראה לי שעשרים וחמישה
שקלים בחודש זה מספר טוב. אני אחכה למחר להגיד לסופי, אולי זה
יעשה לה את היום גם מחר.