עת שב נץ החמה לשוב להתדפק על חלוני,
האור חודר את הבדידות אשר שכנה במעוני.
החופש החונק אט אט פותח אצבעותיו ומשחרר,
את הילדות, החלומות את שהיה רדום והתעורר.
את כל אותם שברי דמותי שאז השארתי מאחור,
אני שוב אוספת לתוכי עת מתפוגג לו השחור.
ומגלה שגם מותר לי לא להיות כמו כולם,
אני אחרת, לא מוגמרת איתנה מול העולם.
והתמימות רק היא בוחרת לוותר ולא לשוב,
היא השאירה במקומה ערות/פיקחות לשחשוב.
לא מוכנה שוב לעוור, לשים מחסום אל מול עיניי,
היום בוחרת שוב לראות את המכלול שהוא חיי.
וכך באור אני צועדת, לא חוששת ממחר,
אם המכות שעוד יגיעו להתמודד אני אבחר.
וכך הולכת מחויכת את עצמי שוב מגלה,
לא מושלמת אך הולכת רואה כבתחילה.