|
כפית זהב שהיא בעצם מזלג
פוצעת לי את השפתיים
יחפה ולא קל לי יותר לדלג
כואבות לי נורא הרגליים
העייפות היא מחדל לעיניים
שורפות ונעצמות כמעט
אין קהל למחיאות הכפיים
כפות ידיים מתקמטות לאט
אין גם חשק לחזור ולישון
הסיגריה מגלגלת את עצמה
ובבוקר מי זה שיקום ראשון
אני רק מתפללת שאשמע
ולא מזמן חלומות התגשמו
אז איך זה שהרעב האביס את עצמו
לאן מכאן חלונות ייפתחו
לרוח שתביס את כל מה שפה
תשתקי כדי שלא תצטרכי לפחד
אל תנצחי כך לא תוכלי לאבד
אל תבכי רק, הרי ידעת מר פעם
אל תראי ברק, כבר שמעת את הרעם
ואם יהיה לך קר תיזכרי באביב
וכשתקפאי תשמרי את החום
לא תמיד הוא יהיה מסביב
לא הקיץ וגם לא התום |
|
|
זה התחיל כבר
בגיל חמש. ממש
בהתחלה, עם
הפרסומת הראשונה
שלי לקונדומים.
כבר אז הבחנתי
בשינוי במדיניות
של סוכנות. אני
זוכרת איך צעקתי
על הסוכן שלי,
על למה הוא מביא
לסוכנות ילדות
קטנות שלא
מוכנות לעולם
הזוהר התככני.
וצדקתי. אפילו
אמא שלי אמרה.
דוגמנית בפרץ
נוסטלגיה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.