ישבנו בשישי אצל אורן. היה נחמד שכמעט כולם חזרו מהצבא אז
יכולנו לשבת ולדבר ביחד. אבל היה ברור שכולנו עומדים לדבר על
גלי. לגלי אבחנו לפני שבועיים סרטן. כנראה שזה אחד מהגידולים
האלה שאין הרבה תקווה שיעברו, משהו בריאות לדעתי.
לא התאים לי להתחיל לדבר על זה. חזרתי הביתה אחרי שבוע ארוך,
אני גם ככה חוזר מקוצרת בדיוק עוד עשרים שעות. אני מעדיף כבר
להתעסק עם זה בהזדמנות אחרת.
רעות ישר התחילה לומר כמה חשוב שנהיה שם בשביל גלי, כאילו
שאנחנו לא יודעים. היא גם אמרה שכשלדודה שלה היה סרטן בבטן,
כולם היו שם בשבילה עד הסוף וזה ממש עזר לה. אוהד ישר הסכים,
ואמר שחברים אמיתיים צריכים להיות שם אחד בשביל השני גם כשקשה
ורע. אבל זה בדיוק העניין, "עד הסוף...", "גם כשקשה...", אין
לי כוח לקשה ולסוף. אני מכיר את גלי כבר אחת עשרה שנים, מגיל
תשע, ותמיד היינו בערך באותן קבוצות של חברים. וגם תמיד היה
נוח. נסענו ביחד לבית הספר, כי זה היה נוח, דיברתי איתה אם
רציתי עזרה עם בנות, כי זה היה נוח, אפילו יצאתי איתה חצי שנה,
כל עוד זה היה נוח.
אני לא מתבייש לומר שיש לי חברים נוחים. לא בדיוק האנשים
שהייתי יוצא איתם להרפתקה. אולי הם לא הכי מצחיקים או חכמים או
אפילו יפים, אבל הם מאד נוחים. גם רעות ואוהד הם חברים נוחים.
בגלל זה אני יושב פה איתם בשישי בערב. לעזאזל, אנחנו אפילו
יושבים אצל אורן כי הוא גר קרוב לכולם ויש לו ספות בחצר.
אמרתי שאני לא חושב שאני אדבר עם גלי בקרוב, כי זה קשה ואני גם
ככה לא אדע מה לומר לה. רעות, שהייתה חייבת להראות שהיא אדם
גדול יותר ממני אמרה שזה ממש לא הגיוני, והייתי רוצה שידברו
איתי אם חס וחלילה היה קורה לי משהו. אוהד הוסיף שבכלל לא
מדובר על האם נוח לי או לא, מדברים עכשיו על גלי. אני חושב
שרעות ואוהד יודעים טוב מאד שגם הם לא רוצים לדבר איתה, אפילו
אפשר היה לראות להם את זה קצת בעיניים, אבל הם בחיים לא יודו
בזה.
אז אני מוכן להודות באמת. גלי היא חברה לא נוחה. זה פשוט לא
מתאים לי לדאוג למישהי. לא מתאים לי לקום בבוקר ולבדוק אם היא
עדיין חיה או שהיא באשפוז ונלחמים על החיים שלה. אני יכול לומר
שאני מצטער, ואני יודע שלא הייתי רוצה להרגיש שאני חבר לא נוח.
אבל לפעמים אין מזל בחיים, וגלי עכשיו גוססת בבית, והיא חברה
לא נוחה.