"אז... תספרי לי מה קרה" היא מבקשת ומפיה זה נשמע כמו ציווי
מהול בהרבה חום ודאגה
"כרגע סיפרתי" אני עונה ומרגישה שכל האויר יוצא לי מהגוף ואין
לי כוח לסבב נוסף
"לא" היא ענתה בחיבה "כרגע פלטת בסערה תשובות שביחד הן חלק
מהסיפור" היא הסבירה לי בסבלנות
"בן דוד שלי התאבד" אני אומרת בקול, זה עדיין נשמע מוזר לי.
אני מרכינה את הראש ומתחילה שוב להרגיש את הדמעות, אני תמיד
מופתעת שעוד יש לי כאלו.
"אוקי" היא זורקת לאויר לאחר שתיקה קצרה מצידי
"זה לא 'אוקי'" אני עונה "זה חרא!" אני מסבירה, ולאחר שניה
מדייקת "זה כואב לי".
אני מרימה את מבטי ופוגשת את מבטה,להפתעתי אין שם רחמים אלא
איפוק, כאילו היא מחכה בסבלנות להמשך המונולוג שלי.
"אני לא יודעת איך להמשיך" אני עונה בכנות ומושכת בכתפי כדי
להדגיש את חוסר האונים שאני מרגישה.
"תספרי מה שאת רוצה, זה הסיפור שלך" היא ניסתה להרגיע אותי
"הוא בן 48 נשוי ואבא ל4 ילדים" אני שולפת מידע יבש "הוא היה"
אני מתקנת בלי לעצור את הנשימה, זה עדיין מבלבל אותי, "והוא
איננו" סיימתי.
"תמשיכי" היא מעודדת אותי, ואני מדלגת על אלפי מילים שמספרות
על הקשר שלנו, על איך קיבלתי את ההודעה, ואיך זה גרם לי להרגיש
במקום זה אני פולטת החוצה "אני רוצה להתפוצץ... פשוט... "
ובכמעט לחישה מוסיפה "אני לא יודעת איך... "
היא מסתכלת עליי במבט תוהה ואני לא בטוחה אם זה כי אישה בגילי
כבר אמורה לדעת להביע רגשות או כי בהתחשב בסיטואציה זה הגיוני
וטבעי שיהיו רגשות שאני לא אדע להכיל.
היא אמורה לעזור לי ושיפוטיות אינו דבר שחדש לי אז אני פשוט
מתעלמת וממשיכה "אני זוכרת את היום שישי הזה שהבנתי שאני לא
בסדר"
"הייתי בדירה שלי לבד בערב, ישבתי במרפסת ועישנתי, וכאילו
פתאום נפל לי האסימון שאני צריכה לעשות פיצוץ מבוקר" אני
מספרת ושוב עולה לי הרצון להדליק סיגריה "שלחתי לדן הודעה" אני
אומרת ולפני שאני אצטרך להסביר מי זה דן ואיך הוא מתקשר לסיפור
אני ממשיכה "שלחתי 'מה קורה?' אידיוטי כזה ובלי לחכות לתשובה
שלו כבר התחלתי לכתוב את מה שרציתי להגיד באמת"
"ומה רצית להגיד?" היא שואלת
ואני מעריכה את זה שהיא לא מתעכבת להבין מי זה דן... הסיפור
הזה יכול לקחת יותר מדי זמן וכרגע מרגיש לי לא רלוונטי
"שאני כועסת עליו.. שאני מאוכזבת ממנו... " חיוך אירוני עולה
לי על הפנים כשאני ממשיכה "אבל לא עשיתי את זה... במקום זה
שלחתי לו שזה טעות שפניתי אליו ושאני מצטערת"
"למה?" היא שואלת ואני לא בטוחה למה היא מתכוונת "למה לא שלחתי
את ההודעה המקורית או למה כתבתי לו שזה טעות ואני מצטערת?" אני
מנסה להבין
"למה לא שלחת את מה שרצית? למה לא ביצעת את ה'פיצוץ המבוקר'
כפי שאת הגדרת את זה" היא ממקדת את השאלה
"כי רציתי לצאת על מישהו מבלי להצטרך להסביר את הטריגר... ותוך
כדי שכבר כתבתי את ההודעה הבנתי שדן לא יודע מה קרה.. הוא לא
אשם שבן דוד שלי התאבד..." אני עונה
"אבל הייתה סיבה שכעסת עליו, אני מניחה, מבלי קשר לבן דוד שלך"
היא ממשיכה באותו קו
"כן" אני עונה ומבינה שלא לגמרי השתחררתי מהצורך להסביר מי זה
דן
"אז..." היא דוחקת בי להמשיך
"תמיד ידעתי שאין לי שליטה על התנהגות של אחרים" אני מדלגת על
תחילת הסיפור ומגיעה ישר לסוף
"יש לי שליטה רק על איך אני מגיבה... ככה היה עם דן.. הוא היה
בוחר את הדרך שלו ואני הייתי מחליטה מה מתאים לי ומה לא
ומתנהגת בהתאם... לאורך השנים בדרך כלל ישבתי בצד והחלטתי שאין
לי סיבה להתעמת איתו על ההתנהגות שלו אלא לקחתי בחשבון שזה מי
שהוא... שזה התאים לי היינו בקשר ושזה לא התרחקנו עד הסבב הבא"
אני ממשיכה "אנחנו כבר לא מדברים כמה חודשים.. לא היה ריב גדול
או משהו דרמטי פשוט הוא היה הוא ולי זה לא התאים" אני מסכמת
בקיצור מדהים כמה שנים טובות "באותו שישי נמאס לי.. רציתי שהוא
ידע שלמעשים שלו יש משמעות.. שזה שלאורך השנים מעולם לא התעמתי
איתו זה לא אומר שאין להם השלכות עלי" אני מרגישה את הדמעות
שוב חוזרות "נמאס לי שאנשים עושים צעדים וחושבים שזה החיים
שלהם והכל סובב סביבם.. אנחנו פה גם כן.. אלא שמסביב הם אלו
שצריכים להתמודד עם זה" אני עונה ודמעה אחת כבר מתחילה לרדת
"על בן דוד שלי אני לא יכולה לצעוק... הוא לא פה לשמוע
אותי... "