"למה הגעת אלי?" היא שואלת בחיוך
אנחנו יושבות אחת מול השניה בכיסאות נוחים להפליא שכורסא זה
אולי השם הנכון לריהוט הזה, אני לא רואה ספה בחדר המרווח,
בקלות יכלו להכניס אליו שתי ספות נוספות לריהוט הקיים.
"בן דוד שלי נהרג לא מזמן.... ביוני יותר נכון" אני עונה
וממשיכה לסקור את החלל שסביבי ואינו תואם את מה שדמיינתי
בכלל.
אני דמיינתי שולחן מסיבי שמפריד חלקית בין כורסא רישמית וספה
נוחה וחמה, מקום זאת מוצב לידנו שולחן קפה אליפסי לבן, עליו
מונחים באקראיות: עציץ קטן, קערה של שוקולדים ותחתיות לכוסות,
שמזכירות לי כמה היה מתאים לי לנהל את השיחה הזאת עם כוס קפה
וסיגריה ביד.
היא מגיבה למשפט הזה כמו שציפיתי - מסתירה את הרחמים (להבדיל
מרוב האנשים) ומשדרת צער מהול בהתעניינות לא חטטנית
"ממה?" היא שואלת כמו כולם
"תאונת דרכים" אני עונה "אם אפשר לקרוא לזה שאתה קופץ מול רכבת
תאונת דרכים" אני עונה בהתאם לתשובה שתירגלתי בחודשים
האחרונים
זה התחיל מנסיון שלי להקליל את האוירה, עם הומור שחור נורא,
ונשאר כמשפט שמביע הכי טוב את חוסר ההבנה שלי לגבי הסיטואציה
"הייתם קרובים?" היא המשיכה ואני התאכזבתי, היא שואלת את אותן
שאלות שנשאלו על ידי הרוב המוחלט של האנשים שסיפרתי להם
"לא בשנים האחרונות" אני עונה כבר על אוטומט "אבל זה לא משנה
את גודל הכאב מסתבר" אני ממשיכה
"גדלתי שהוא שם, ארוחת שישי, חגים... בשנים האחרונות לקחתי צעד
אחורה מהצד שלו במשפחה מהסיבות שלי" אני מסבירה
"ואיך את?" היא ממשיכה באותו מסלול ידוע
"חרא, איך אני עוד יכולה להרגיש?" מבלי שליטה אני מתחילה
להרגיש כעס על השיחה הזאת "אני פה בגלל זה, אז אני חושבת שדי
ברור שאני מרגישה ממש חרא!"
"ובכל זאת חיכית כמה חודשים עד שבאת" היא לא מאויימת מהטון
שלי, וזה די נחמד ולא שיגרתי
אני נרגעת ונשענת אחורה
"למה זה?" היא שואלת שוב שאני מתמהממת עם תשובה
"כי חשבתי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד, כי חשבתי שאני
מתמודדת עם זה לבד.... ההתחלה הייתה קשה אני מודה... אבל אני
חזרתי להיות שמחה, לא ישר.. אבל היו רגעים שהרגשתי שאני חוזרת
שאני פה"
"ומה קרה?" היא מדרבנת אותי לענות על השאלה שהתחילה את כל
השיחה הזאת "למה הגעת אליי?"
"כי זה שינה משהו... זה שבר משהו ואני לא מצליחה לתקן את זה"
אני מתחילה לדמוע, בהרגל שלפתי טישו מהתיק וניגבתי את הדמעות,
אני כבר רגילה לזה... מאז יוני אני חושבת שלא עבר שבוע עבודה
מבלי שבכיתי לפחות פעמיים, לא בכי מתפרק אלא דמעות שקטות
שיורדות בלי כל שליטה.