יבין אלרום / 1889 |
ומציף את הכל ונוהם,
לא חדל מלגדול ולגדול,
אליי אופק מביט משתומם,
בהפכו אנחתי לבועות,
ובהעלותן, כאבוקות תתנוצץ,
לקחני הים בחשכו מצולות,
כחלל מתפשט לאין קץ.
דום איבת תעתועים נושכת,
שקט עב, צומח יערות השחיר,
השיגוני, כסכין מושלכת,
כוכבים, על לילה, ברוש ועיר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|