אפשר להכין את חיינו לחורף,
לנקות מרזבים ומבלי לחפף,
מגבי המכונית כבר הוחלפו,
אבל איך אתכונן אל הסתיו שבלב?
זיכרונות, לעמעם, בלי מצליח,
שום מעיל לא יחסום, את צינת האכזב,
כעורב מסתער, מתנקם ומוכיח,
האישון מתפשט בחלון ונרחב,
זו העת הנשלפת כלהב הצץ,
אי אפשר מאיתה, עוד לברוח,
בנשימה נעתקת מדופק מואץ,
שערי שכחה, לא הצלחתי לפתוח,
וליבו הסגור של החורף,
במרדף אחר הרוחות הוא עסוק,
לא רוצה אח, עשוי הוא מעורף,
וזה מה שרוצח אותי בדיוק,
איך ירדו הגשמים כמפולת,
ותשרוק באוזניים הרוח כנהי,
כן, זה רגע בדוק וכבד כמשקולת,
המחייכת, בלחוץ בחוזקה צווארי,
וידייך רכות, חלוני מגיפות מרחוק,
ומלהט דממה מתדלקת בסער,
זה השקט נשמע וצוחק כתינוק,
ואולי האדם, הוא כמו אדמה ובעצם,
הוא אוהב את החום, על פניו,
אך זקוק לעתים גם לגשם,
ככה זה, מה נאמר? כי השכל שכח,
שהטבע נברא עוד בטרם,
והלב הוא פשוט ויזכר לעולם,
שקשור הוא לטבע בדם.