[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נויה שני
/
סיפור לדובי

"אוף!"

"דווקא סיפור הוא רוצה שיקדישו לו?!" רטנתי בקול.
"אולי הוא ביקש אחד כי הוא יודע שסיפורים זה קשה, והוא רוצה
שיתאמצו בשבילו?" ענה לי קול קטן.
"הוא לא נראה לי הטיפוס המניפולטיבי, אני חושב שהוא פשוט אוהב
סיפורים" השיב לו קול ב'. "סיפורים זה כיף. אתה טובע במילים,
צולל לעולמות אחרים, נסחף. בשירים, זה קצת כמו להתגלגל מכל
המדרגות עם כל השורות הקצרות האלו".
"טוב זה לא באמת משנה למה. סיפורים זו בעיה, נקודה. אתה יודע
שהיא גרועה בסופים, התחלות זה הצד החזק שלה". שוב קול א' הזה
שהתחלתי לא לחבב.

"שקט! אני רוצה לכתוב סיפור, לא לשמוע ניתוח אישיותי". צעקתי
עליהם בתקווה להפסיק את הדו-שיח המוזר הזה לפני שקולות נוספים
יחליטו להצטרף. "אז מה אם אתם צודקים" לחשתי לעצמי.

דממה.

זה עבד?

נראה לי שכן

טוב אז על מה נכתוב?

"אולי אני אכתוב סיפור על חוסר רעיונות לסיפור?" שוב חושבת
בקול.
"את לא יכולה לכתוב דבר כזה?" התקומם קול ב'.
"למה לא?" אני שואלת אותו ותוהה האם סופית יצאתי מדעתי.
"בפתרון הזה רשאים להשתמש רק כותבים מורשים", הוא הסביר לי
בטון ידעני "לך יש ותק של סיפור וחצי, את עדיין לא הרווחת את
הזכות הזו - תתרכזי!".
נראה לי שגם את קול ב' אני לא אוהבת.

אני יכולה להכריח אותם להגיד לי רק דברים שאני רוצה לשמוע?


פתאום צצה לי הברקה. מחייכת לעצמי ומתחילה לכתוב.
"פעם אחת בארץ רחוקה רחוקה.. לפני המון, המון שנים.. חיה לה
ביער הגדול משפחת דובים, אימ-מה עכשיו?!
למה קטעתם אותי?".
"לא יכול להיות שאת רצינית וכותבת לו את זהבה ושלושת הדובים"
אמר לי קול א' בכעס.
"מקוריות זו לא מילה גסה" הוסיף קול ב'.

מחקתי.

"אין לי רעיונות! המעיין יבש!" הכרזתי.

שתיקה.

מתוסכלת מציירת על הדף קווים חסרי משמעות.

לפתע אני מרגישה באורחת נוספת לא צפויה, המוזה החליטה לבקר.
היא כבר מרגישה כמו בבית, מתהלכת לה עם קוביות קרח מהפריזר
מצננת את עצמה בזמן שאני כותבת.

"חוט של געגוע"

"מתערבים על 50 שקל שזה סיפור על מייקל ג'קסון?" שאל קול א'
בלחש. "סורי, אני מתערב רק על צדק" ענה לו קול ב'.

--------------------------------------------------------------------------------
-----------------------------

לפני השינה היא שאלה אותי "אתה כבר יודע מה אתה רוצה ליום
הולדת?".
"לא. את יודעת שאני בהדחקה". השבתי בפרצוף כועס על זה שהיא
בכלל העלתה את הנושא.
"אוקיי, כשתפסיק להדחיק תגיד לי. כי לקנות מתנה לך זה ממש קשה,
ואם לא תגיד כלום אז שוב תמצא את עצמך בצימר בצפון". איימה
עליי באצבע ארוכה.
"אמממ תני לי לחשוב על זה רגע - חופש מעבודה, טבע בעיניים,
ג'קוזי, מיטה גדולה,  נשמע לי כמו גן עדן עלי אדמות. אה כן,
שכחתי שגם את באה". היא חייכה אליי "אתה מכיר אותי, אני רואה
אנשים נהנים וחייבת להרוס".
"אבל עכשיו בלי צחוק, תבטיח לי שתחשוב על זה ברצינות" ביקשה.
"מבטיח" והצלבתי אצבעות בחשאי מאחורי הגב.
כי עם כל כמה שאני אוהב אותה, המחשבה על הזדקנות בשנה, יכולה
לחכות לעוד שנה.

באותו לילה חשבתי על קופסת הנעליים שמתחת למיטה. ועל כמה זמן
עבר מאז הפעם האחרונה שפתחתי אותה.
לפני שהרגשתי עוד בוקר הגיע.
אני לא יודע על מי ריחמתי יותר, על השמש שלא יכולה לקחת לה יום
חופש, או על השעון המעורר שימצא את עצמו מנופץ על הקיר אם הוא
ימשיך להזכיר לי את זה.

היא תמיד יוצאת לעבודה לפניי, אז חיכיתי שאהיה לבד בדירה כדי
להוציא את הקופסא ולאפשר לזיכרונות לשטוף אותי.

נזכרתי איך אחזתי חזק בסורגי חלון הגן, עם זר יום הולדת נטוי
על הראש. מחכה לאימא שכבר תבוא לקחת אותי הביתה, אל הצב נינג'ה
שביקשתי ועכשיו סופסוף אני אוכל להראות ליובל שגם לי יש, ושאני
בכלל לא צריך את הצב שלו.
איך רצתי במעלה המדרגות, מחכה לה מתנשם ומתנשף ליד הדלת בחוסר
סבלנות, שתעלה כבר את השלוש קומות.
ואיך טסתי לחדר עם פתיחת הדלת, יודע שהוא יחכה לי על המיטה.
אבל לא היה שם כלום.
חיפשתי.
אולי הוא על השולחן? אולי היא שמה אותו בתוך הארון? אבל
כשראיתי את המבט של אימא מפתח החדר, הבנתי שהוא פשוט בחנות ולא
יודע שהוא צריך להיות פה.
היא נכנסה אל החדר והתיישבה על המיטה. "איפה הצב נינג'ה שלי?!"
דרשתי לדעת. בתשובה היא אספה אותי אליה, הגישה לי סליל חוט
אדום עבה, אמרה "מזל טוב ילד שלי" ונשקה לי על הלחי.
ברחתי מחיבוקה "אני לא רוצה חוט! אני רוצה צב נינג'ה!". "זה
הרבה יותר טוב מצב נינג'ה" היא הבטיחה לי, "זה חוט קסמים". "לא
נכון! זה לא חוט קסמים, זה חוט רגיל מהמגירה שלך" האשמתי אותה.


היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה בשקט, "בעזרת החוט הזה אף פעם לא
תלך לאיבוד ולעולם לא תשכח מי אתה". לרגע אחד שכחתי מהצב, "אני
יכול לשכוח מי אני?" נבהלתי.
"זה קורה לפעמים" אמרה לי בחיוך קטן ועצוב.
"אני אדבר איתך כמו אדם בוגר עכשיו ואקווה שתזכור את השיחה
הזו, גם אם לא תבין את כולה. בסדר?". אני רק הנהנתי בראשי,
והתרכזתי חזק, חזק כדי לזכור את כל מה שהיא תגיד.

"אתה יודע מה זה קברניט?", שאלה. "לא" עניתי והנדתי את ראשי.
"קברניט זה נהג של ספינה" אמרה לי וליטפה את ראשי.

"תחשוב על החיים כעל ספינה ועליך כעל הקברניט. כל אחד מתחיל את
חייו כקברניט של ספינה. בהתחלה אתה לא יודע לאן תרצה להגיע
איתה. אין לך מפה, הדרך קצת לא ברורה אז אתה מאלתר.
עם הזמן אתה מוצא לך יעד שתרצה להגיע אליו והדרך הופכת לברורה
יותר.
את הדרך הזו אתה לא תעשה לבד, אתה תאסוף ותוריד נוסעים שילוו
אותך ויארחו לך חברה.
לפעמים הדרך תהיה לך קשה מידי ואתה תעצור לנוח על הגדה, תביט
במים הזורמים תאגור כוחות עד שתרגיש שוב מוכן להמשיך במסע.
לפעמים תתעייף מלהחזיק את ההגה ותיתן את המושכות לנוסע אחר
שינווט את דרכך. בזמן שאתה תשען אחורה, ותרשה לעצמך להיסחף עם
הזרם".

"זה בסדר. אלו החיים".

"החוט שנתתי לך ישמור עליך שלא תיסחף רחוק מידי מדרכך המקורית,
הוא ישמש לך כעוגן.
על החוט הזה תשים את כל הדברים שאתה הכי אוהב בעולם והם ישמשו
לך כדגלים שיסמנו לך את הדרך חזרה.
כל מה שאתה צריך לעשות זה מידי פעם להסתכל עליו".

לא ממש הבנתי את הכל, רק את זה שכשאני אהיה גדול תהיה לי ספינה
וחוט שאני אצטרך להסתכל עליו.
"אבל מה אם החוט לא יספיק לי?" שאלתי בחשש.
"יש פה די והותר חוט" אמרה בחיוך, "אבל אם הוא יגמר, אני אביא
לך חוט חדש".

"בוא עכשיו נשים עליו ביחד את הדגל הראשון".
הלכה והביאה מהחדר השני מצלמת פולרואיד, חיבקה אותי חזק. "אתה
מוכן? אחת, שתיים ושלוש". הבזק.
אימא חוררה את התמונה בעזרת מחורר ואני השחלתי אותה על החוט.
"ככה תזכור שמה שלא יקרה ומה שלא תעשה, יש לך אימא שאוהבת אותך
הכי בעולם שתמיד תהיה שם בשבילך".

עם הזיכרון הזה פתחתי את הקופסא, שם נח לו בשלווה החוט שלי.
מתחתי אותו על הרצפה. הבטתי בתמונה המצהיבה שלנו ובין הדגלים
האחרים שנוספו ראיתי ציור שנתנה לי יעל בגן חיבור שכתבתי
בכיתה ד' על מה ארצה לעשות כשאהיה גדול
קלף של מייקל ג'קסון
כרטיס קולנוע של הסרט שראיתי ביחד עם דנה
השיר הראשון שכתבתי
אחרי שדנה שברה לי את הלב צילום שלי ושל כל החבר'ה נזרקים
בכינרת לפני הגיוס
זה היה הדבר האחרון שהוספתי לחוט.

בצבא הייתי עסוק בעיקר לנצל את השעות שינה המעטות שהיו לי בבית
לשינה וחברים, על חברה לא היה בכלל מה לדבר.
גם אחרי הטיול לדרום אמריקה לא הוספתי משהו חדש. שקעתי
בלימודים.

כנראה שגם כשיש לך חוט קסמים, לפעמים החיים חזקים יותר וסוחפים
אותך בלי שתרגיש.

לא החזרתי את הקופסא אל מתחת למיטה, שמתי אותה בארון.

כשהיא חזרה הביתה בערב, בזמן שהיא פתחה את הארון להחליף בגדים
ושואלת אותי אם כבר חשבתי על מה שאני רוצה, היא נעצרה לרגע "מה
זו הקופסא הזו?" שאלה. "תזכורת" עניתי לה "וזה כל מה שאני
צריך".

-הסוף-




"נו, מה אתם חושבים?" אני שואלת אותם.

שקט.

מסתכלת מבעד לחלון.

ידעתי.

האנשים עם החלוקים הלבנים באו לקחת אותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מייאו.


-טייגר


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/19 2:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נויה שני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה