אישה אחת הקריאה שיר על זיקנה לאישה אחרת.  העיניים עייפות,
העור נפול, והידיים מלאות ורידים בשלל צבעי הקשת.
אנשים סביבה יושבים בכורסאות מרופדות בבד עם פרחים ומחכים
לסוף. מקשיבים לשיר.
כאן, אין זה עניין של האם או מתי, זה קרוב מתמיד.
כולם יודעים. ובכל זאת מנסים לנהל חיי יום יום, מעבר מהכורסה
האחת לאחרת, מהשולחן אוכל חזרה למיטה. מהשירותים לספסל וכך
הלאה.
אני מביטה בה, היא כל כך מבולבלת. כל כך לא יודעת היכן היא ומי
היא ואני מזדהה בצער רב עם הבלבול והאנחות היוצאות מפיה שוב
ושוב.