ילדה קטנה שלא ידעה לכתוב, ישבה בבית הספר וניסתה להבין מה היא
עושה שם. הגלים הירוקים של הדשא קרצו לה והשמש הבהבה לה, אך
המורה הכאיבה לה. היא קמה ויצאה מבית הספר, והמורה הביטה בה
בתדהמה, אבל לא אמרה מילה. הילדה הקטנה שייכת למעמד האצולה,
והמורה היא רק מורה שאם תפצה פה, יצלבו אותה או ייענו, יישברו
את פרקי ידיה במכות פטיש, ויתקעו את ראשה על יתד. לכן הילדה
הקטנה ששמה היה קורנליה, פשוט יצאה ללא מילה שנאמרה, וחזרה
לארגז החול, למשחקי התופסת, ולשמש הצבעונית מעל לדשא והנחלים
הירוקים. היא הייתה רווקה וזמן להתחתן, כבר מלאו לה חמש-עשרה,
אבל בפינה ליד האסם עומד הסוס האציל הכחול שייקח אותה לכל
מקום, אם רק תבקש. היא עולה על הסוס הכחול ומלטפת את צווארו.
הוא זוקף את ראשו באהדה וחיבה. "קח אותי הלאה מ-עבר לשמש
החשוכה, אל המשעולים של הבסטיליה," ביקשה קורנליה, והסוס פתח
בדהרה. השיבולים קרצו לה מפינות הרחובות ואנשים בירכוה אבנים
אינספור צבעוניות. היא ירדה בקשת אל הים ונבלעה אי-שם בין
מלתעות תנינים ולווייתנים. מאז שמה נקרא קורנליה, ונישא בכל פה
עם הרוח שבאה ושבה. ולא ידעו האיש שהם שובע מול הרודנות הרומית
הקדושה. ולא פצו פה מול חייליו האכזריים של קיסר. ורק הרוח
המעלפת נשאה סודות וצפונות מ-עבר לים ולגלים, אל החומות
הגדולות, שאומרות ומקוננות - "מתה קורנליה, קורנליה המסכנה,
מתה," והרוח נושבת בברושים, בארזים ובאלונים, ורק המכשפות
הגרות בעצים יודעות את סוד הדברים.