הבטתי באימי. היו שנים בהן שפטתי אותה בליבי.
עיניי ליבי היו סגורות ליופי העוצמתי העולה מהתמודדותה
היומיומית עם הקשיים: עם אבא, איתנו, עם העולם ...
אם שפטתי את ידיה, הרי היו אלה ידיה שקלעו צמה בשערי, היו
אלה ידיה שליטפו וחיבקו אותי, שסרגו ותפרו את בגדיי, וכאשר לא
התאפשר לה אחרת - היו אלה ידיה שהכניסו את אהבתה לתבשילים
עליהם עמלה למעני.
אם שפטתי את רגליה, הרי היו אלה רגליה שעמדו לצידי בטוב
וברע, ברע ובטוב, היו אלה רגליה שהילכו מרחקים בעבורי, רגליה
היו אלה שצעדו עימי לקראת החופה ביום חתונתי, וכאשר לא התאפשר
לה אחרת - היו אלה רגליה שעמדו שעות ארוכות עד כאב בהכינה את
טובי המאכלים למעני.
במעלה שנותיי למדתי להודות לאֵל על יצירתו המדהימה ביופייה, על
אימי. |
