דיברו על קדושת החיים וקדושת המוות
אבל אף אחד לא הזכיר את קדושת האדמה
וקדושת הים והחולות הצהובים
וקדושת הרוחות, המרחבים והעשבים.
קדושה של נפש שבחרה משכנה.
ומשבחרה, מתכנסים מראות, ריחות ואנשים למשמעות.
נפש זקוקה למרחב לנדוד בו
כדי שתגדל ותתרחב,
אבל זקוקה גם לבית לחזור
כדי להכניס את המרחב לדפנותיו.
והנפש שלי נודדת.
מחפשת את הבית בחולות אחרים, בכבישים מבודדים,
בשדרת עצים גבוהה, במגע המדוייק של גרגירים
על אצבעות כף הרגל ובינות לציפורניים החופרות בקרקפת.
היה לי בית בקצה העולם שהמתין וחיכה,
ועל אף שברחתי, כל המקומות בעולם היו רק המרחק ממנו.
וזיכרונות שאספתי מאז, של נדנדות אדומות,
פריחת היביסקוס, המולת בית כנסת וריחן של עגבניות
בשלות על מדפי הסופר, הן רק המרחק מאלו שהיו לי.