בשקט בשקט על שפת החידקל
יושבת נושכת שפתיה והבל
פיה יוצר חלומות רחוקים
על שדים, מלאכים, אנשים צוחקים
וליבה - הוא פועם בפראות מופלאה
וגופה מטלטל בלי קול, בברכה.
מחפשת תשובה ומוקפת חומות
שיצרה כשישנה עם עיניים פקוחות.

יושבת, חולמת על ארמון מזכוכית
שהשמש עולה בו כל יום בתבנית
יפה, מלאה, צהובה, צעירה,
מחממת את כל העולם עם תקווה.
נושכת את הקצה של העט,
כותבת על יופי שעוד לא מת,
ושולחת את היד מול מלאך מלא אור,
שיודע שאותה אי אפשר לעצור.

רק קולה של הרוח נושא את צחוקה
כשהיא פותחת את הפה ובולעת רוקה,
עיניה פעורות, היא נדהמת לראות
איך העולם משתנה כשהיא על גג החומות,
איך היום הופך שוב ללילה
ואיך הלילה חוזר להיות יום,
איך השמיים מתרוקנים מעצמם
כשהשמש חוזרת חזקה כמו חלום.

ואתה - לא יכול יותר לחכות
אם תחכה עוד שנייה יפתחו הדלתות
והיא תיכנס, ערומה ויפה,
וליבך - הוא יפעם בפראות מופלאה
היא תשאל לשמך בפעם השנייה
ותבכה ותצרח עד צאת הנשמה
והיא תחייך בלי הבנה,
מוקפת חומות שיצרה בעצמה.

בשקט בשקט על שפת החידקל
יושבת נושכת שפתיה והבל
פיה מריח כל כך טוב
אתה רוצה לצרוח את כל הכאב בדממה
משנים של תקווה שנפלה בשנייה
ושנים של אוויר קפוא ויבש
שנשבר ולבסוף עלה באש.

בשקט בשקט על שפת החידקל
יושבת נושכת שפתיה והבל
פיה מריח כל כך טוב,
אתה רוצה לבכות.