מיכה אוהב לטייל, במיוחד בעיר. אבל לא במקומות הרגילים, בעיקר
איפה שיש נקרים.
"נקר זו ציפור נהדרת, היא מוצאת לה עץ ומקננת שם; על גדת נחל
או על הר".
כשמיכה טייל בעיר הוא אהב לחפש נקרים, כילד הוא היה מוצא לכל
אחד סיפור ושם; היום הוא לא זוכר את כולם אבל עדיין, כשמשעמם
לו או כשהוא לא רוצה להיות במקום כלשהו מיכה מחפש נקרים.

כשיערה נפרדה ממיכה הוא התחיל לקום בחמש בבוקר, כל יום והלך
לנחל. הוא ישב על אחד הספסלים או על מזח המעברת והתחיל לזהות
ציפורים - "פרפור עקוד, אנפה אפורה, מגלן שחור." וחזר הביתה
כבר בשבע וחצי - בדיוק כשגדות הנחל החלו להתמלא ברצים, הולכים
ועוד מיני אנשים שהחליטו באמצע החיים לעסוק בספורט מוקדם
בבוקר.
דווקא אז, הוא חשב לעצמו שנקר יעודד את רוחו; הוא ישב יום וגם
יומיים וצפה בציפורים. הוא ראה צב רך ויאורית שהזכירה לו את
יערה אבל אף לא נקר אחד לרפואה.

ובאחד מימי חמישי, באמצע השקט התהומי של שש וחצי בבוקר, מיכה
ראה מישהי משוטטת בין השיחים שהיו על הגדה השנייה עם זכוכית
מגדלת וכובע. היא התכופפה ליד גזע של סיסם הודי והתבוננה על
דבר מה שמיכה לא הצליח לזהותו מפאת המרחק.
וכמו שלדג שמעופף במקום, הוסט קו מחשבתו בפתאומיות;
וכמו שלדג שצולל מטה, חצה את את הגשר שחיבר בין שתי גדות
הנחל.
אותה מישהי בחנה עלה יבש. היא התבוננה על נקודות שחורות
וצפופות שכיסוהו ובפשפש אש שהתהלך עליו. מיכה ניגש ושאל אותה
אם היא ראתה באזור נקרים.

באותו היום מיכה חזר הביתה בשמונה; הוא היה צריך לעצור מדי פעם
כדי לפנות מקום לקבוצות ריצה, אבל זה לא דכדך אותו. כשמיכה חזר
לבית שלו ופתח את החלונות הוא שמע ציוץ מהחלון שמשקיף לעץ
הפקאן, הוא חיפש את הציפור וראה גוון אדמדם בין החום והירוק-
נקר.