נולד לך בן בכור והיום הוא כבר "חמור גדול" בן כמעט ארבעים.
והחמור הזה מעולם לא שמע אותך אומר לו : "בני היקר, אני אוהב
אותך וגאה בך מאוד!"
"אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם, אבא טוב" מהשיר
של אביתר בנאי: "אבא".
אתה מאכזב אותי, אבא שלי היקר. נדמה לי לפעמים שכל מה שעשיתי
בילדות ואפילו עד היום הזה ממש היה כדי לְרַצּוֹת אותך ומה אתה
עושה כדי לְרַצּוֹת אותי, מה?
אני יודע שקשה לך מלאכת-הדיבור, מלאכת הביטוי המילולי מעולם לא
היתה לך קלה, אני יודע שיש לך גמגום קל ואני יודע שהדבר הזה
הוא פסיכוסומטי. אני יודע שלפעמים אתה נושא את כל העולם
וצרותיו על גבך שלך שהוא בהחלט רחב ויכול להיות משענת, אבל למה
לקחת אחריות על כל-כך הרבה דברים?
שלא תטעה, אני יודע ומרגיש שאתה אוהב אותי ואולי גם גאה בי,
אבל אני צריך לשמוע את זה. למה אתה לא יכול פעם אחת בחיים לצאת
מהגבולות הנוקשים של עצמך ולומר לי את זה? למה? הנוקשות שלך
עברה אליי בתורשה, אבל בתחומים אחרים ולא בתחום המילולי. גם
אני אדם שלוקח את כל העולם וצרותיו על גבו.

"אז למה כששרתי לו שיר שאהב,
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו
אבא, למה?"
מתוך השיר: "לאבא שלי יש סולם" של תלמה אליגון-רוז.

אני מבין שהרעב שלי לתשומת-לב הוא קצת ילדותי. אני יודע שאת
החסך הזה לעולם לא אוכל להשלים בצורתו המקורית. אני יודע שנתת
לי מהלב שלך המון כל חיי ואתה ממשיך לתת ולכן אני מרגיש קצת
אשם על כך שאני כותב את הדבר הזה שאני לא יודע אפילו איך לקרוא
לו. מה שבטוח זה שלא אשלח לך אותו, כי לא תדע מה לעשות איתו.
אולי אפילו תיעלב.

ובכל זאת, "יש לי סיכוי לְהִנָּצֵל, אני חושב" מתוך השיר: "יש
לי סיכוי" של אביתר בנאי.
יש לי סיכוי להרגיש את אהבתך גם ללא מילים מפורשות. אם אתה לא
יכול, אי-אפשר להכריח אותך.
בכלל, אולי צריך להתייחס לאהבה לא כאל דבר מילולי. מי יודע?