רוצה אני לספר לכם
על דחליל בשם אפי.
אפי היה דחליל חכם מאוד.
את העורבים והמזיקים גירש ללא בעיות,
יצר סביבה נקייה מחיות.
אפי היה הטוב בתחומו,
הדחליל המעוטר ביותר בדורו,
והמוטו שלו:
"אפי בשטח, נפרדתם מהמתח!".

אפי היה עוד צעיר, והחליף שדות כל כמה חודשים
לא חשב ולא היסס, אפי מבטיח ואפי מקיים:
"אנקה את השדות מכל המזיקים, אהפוך את כולם לבטוחים!
ככה אוכל לנוח עד יום מותי, זה ייעודי".

הימים עברו לאט, וככה החודשים
עד שעברו להם כמעט שלוש שנים.
ואפי? עדיין בשלו, ממשיך לעשות את תפקידו.
לפתע הבליחה הרגשה מוזרה, נעלמה כלא הייתה.
"בחזרה לעבודה".

השדות נקיים כבר כל כך הרבה זמן
חשב לעצמו אפי השקדן, אני בטוח ומוגן.
"אז למה אין שמחה בליבי?" הירהר אפי.
ובלי להשתהות יותר מידי
המשיך אפי במה שהכיר,
ליצור סביבה בטוחה מסביב.

החורף הגיע ואז האביב,
עונות חלפו וכך גם השנים.
הנה עבר לו חצי עשור,
והכל נראה ורוד.
אך אפי כבר לא מחוייך.
האמת, שהוא נראה די מזופת
בוהה בשקיעה די מדוכדך.
דממה שוררת בשדות,
אין מזיקים ואין חיות,
רק אפי שם לבדו.
בטוח ומוגן,
אבל גם בודד ושתקן.
הרוח נושבת, ואין פוצה פה
רק אפי דוהה ודוהה.

וככה עובר לו עשור,
המון שנים של בטחון.
הדחליל עדיין כאן,
אבל אפי,
אפי נעלם.