לכל אחד היה שק של דמעות בעין - מין דבר ביולוגי לא מובן כזה,
שתפקידו להפריש נוזל לעין במצבים שונים, שביניהם גם בכי רגשי.
לה לא היה כזה.
עד גיל 8 כלל לא הפריע לה הדבר - שכן בזכותו לא נרטבו עיניה
בשום מצב, ולא נראתה חולשה מצדה לסביבה, אך הכל השתנה עבורה
בכיתה ג'.
אחד מהילדים בכיתתה הבחין בכך שאינה דומעת, לאחר שהציק לה ואף
שבכתה וביקשה שיפסיק - לא ירדה ולו דמעה אחת מעיניה.
עד מהרה החלו כמעט כל ילדי הכיתה לעלוב בה ולהתגרות בה כל יום
ביומו. היא, בשל חוסר יכולתה להוזיל דמעות לקרקע נותרה במשך
זמן רב מושא הלעג שלהם - שכן בשל העובדה שעיניה לא נרטבו, הדבר
לא נחשב בעיניהם לפגיעה בה ואף חמור מכך - "ללא דמעות, הבכי
מזוייף", נהגו להטיח בה.
מהצד, ראיתי הכל אך לא ידעתי האם וכיצד עלי להגיב, ובשל היותי
ילד צנום - מהקטנים בכיתה, חששתי להביע את דעתי בעניין ונותרתי
כצופה כאוב בעניין.
עברו השנים, והיא בגרה וכך גם כל אותם האחרים - אך היא התחזקה
מאז, והבינה ששק הדמעות, לא רק שאינו חסר לה, אלא שהיעדרותו
היא יתרון כביר עבורה.
מאז אותה עת כבשה פסגות, הגיעה לתפקידים בכירים והתעמתה לא מעט
עם אנשים קשוחים בדרכה להשפעה הכה גדולה שיש לה כיום. בשל
העובדה שלא יכלה לדמוע, מעולם לא ראו אותה סובביה כחלשה מאז
שסיימה את לימודיה.
מי יודע, אולי אף תהיה יום אחד מנהיגת המדינה.