עליתי על הרכבת של חצות
לא אכפת לי מה היעד, חשוב לי המרחק.
הקרון ריק, ומארחים לי חברה
רק המחשבות שלי וכמה גרושים בארנק.

זה השמיים שבוכים, לא אני.
זה הים שסוער, לא נשמתי.
זו הרכבת שיורדת מהפסים.
זה לא לבי שמתנפץ לרסיסים.

כמה פעמים הבטחתי לעצמי?
ושוב קונה כרטיס לרכבת הראשונה שתצא.
שקשוק הגלגלים כה מנחם,
מבטיח שעוד מעט אוכל להיות מי שארצה.

זה השמיים שבוכים, לא אני.
זה הים שסוער, לא נשמתי.
זו הרכבת שיורדת מהפסים.
זה לא לבי שמתנפץ לרסיסים.

זו הרוח שטרקה את הדלת.
זו השמש ששרפה הכל כליל.
לא אני חיה את החיים האלה.
לא אני זו שצריך להציל.

נשבעת, אני לא בוכה משום דבר
ובטח שהלב שלי לא נשבר.
אבל אולי הזמן שלי עבר.