לאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה, שהגיע הזמן לרב שיח פנים
אישיותי מעמיק או לפחות דיאלוג פנימי בין חלקי האישיות היותר
דומיננטיים בעצמי.
על מנת לקיים דיאלוג מסוג זה, היה חשוב להביא לשולחן את
הנוגעים בדבר וכרגיל במצבים הללו אין זה דבר פשוט, מאחר וכל
חלק באישיות המדוברת, שואף להשתלט על הדיון, תוך זלזול עמוק,
בחלקי העצמי האחרים.
אפשר היה לחשוב, שטובת העניין תנצח או להסתפק בעובדה שתמיד
האגו מנצח, אך בדיונים מסוג זה,לצערי, כוחות האגו, אינם
מספיקים בכדי לקיים את הדיון  המדובר, לפחות לא באופן בו
ציפיתי שיתקיים.
גם אותם חלקים באישיות, שתמיד נטיתי לקחת אותם כמובנים מאליהם,
התגלו כבעייתיים. כך למשל המצפון,  נעלם לחלוטין! ולא ניתן
היה למצוא אותו ימים שלמים.
לאחר שכמעט התייאשתי ממנו, הופיע וטען  שתמיד חש טעון טיפוח.
גם חלקים אחרים, שנטיתי להקל בהם ראש, התגלו כבעלי נוכחות
בולטת מהצפוי. מי חשב שקנאה , צרות עין  וכפיות טובה יטו
להעכיר כל דיון ושיח?
איפה חמלה ?  ניסיתי לברר- ומדוע לא דאגו להזמין אותה?
מסתבר , שנדרסה על ידי חשיבה פרקטית ואף אחד לא שם לב.
המחשבה שאין מבוגר אחראי,  נראתה יותר ויותר ריאלית ומה שהציל
את המצב היו עדר כבשים, שחדרו למרחב והחלו לחלק מספרי ברזל.