אחרי הרבה ימים של אוטם-
סוף סוף נשימה.
ראש מוחזק מעל המים, צלול
ואני שוחה,
הרחק ממחשבות בהן הלכתי לאיבוד עד אינסוף.
איבדתי את עצמי-
והנה- מציאה.
שברגע הקטן הזה,
של המחשבה הצלולה,
זה שאולי יחלוף בעוד דקה או שניה,
יש בי כוחות לחשוב ולשאוב
מתוך עצמי
שדווקא
יש תשובות למצב הזה-
החוזק שזה בונה ומביא.
ואולי אני מיוחדת,
וזו המיוחדות שלי-
לפעמים אני שונאת אותה,
ואז גם ובעיקר את עצמי-
אבל האם בלעדיה הייתי מי שאני?
כי המחלה היא לא אני-
אבל הדרך שבה אני מתמודדת איתה-
היא כן! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.