ז'אן לוק היסס. הסירוב של הקופאי הפתיע אותו. מראש הייתה לו
תכנית פשוטה: להיכנס לתוך הבנק, לאיים באקדח, להושיט לקופאי
תיק ולצאת במהירות עם הכסף. האפשרות שהקופאי יתעקש לא למסור לו
את הכסף, כלל לא עלתה על דעתו בשלב התכנון.
כשהחל ז'אן לוק לגלגל במוחו את רעיון השוד הוא התמקד בשאלות
חשובות כמו: מהיכן ישיג אקדח, או, מהי דרך המילוט הטובה ביותר.
לשאלות שהעסיקו אותו אז, מצא תשובות. עובדה שהוא ניצב באקדח
שלוף מול הקופאי במרכז הבנק. אבל בגלל שלא התכונן לאפשרות של
סירוב, ז'אן לוק התלבט מה לעשות.
הוויכוח שהתנהל בתוך ראשו של ז'אן לוק היה סוער. מן הצד האחד
נצבה העמדה הצדקנית שאמרה: עזוב, בוא תיסוג עכשיו בטוב וכאילו
שום דבר לא קרה. הרי אינך רוצה לפגוע באיש. מן הצד השני ניצבה
העמדה הכוחנית שצעקה: מה זה לצאת בלי כלום? לא יתכן שכול הטרחה
והמאמץ שהשקעת יהיו לשווא. ותזכור שאתה צריך את הכסף לא
לפינוקים אלא כדי להמשיך לקיים את עדר הפרות שלך. כי מי ירביע
אותן? אתה?! פר הרבעה ליומיים עולה אלף פרנק שאין לך, אז קדימה
תראה לפקידים האלו למה מסוגל בן כפר.
ז'אן לוק לא נתן לוויכוח להימשך יותר מדי זמן ומיהר להכריע.
העיירה השלווה לא הייתה מורגלת לרעשים. ההרים הגבוהים שסביב
העיירה כמו כלאו את הירייה ושכפלו אותו בהד לא נגמר עד שנדמה
היה שהכדור שב ונורה מקנה האקדח שוב ושוב. העיירה נתפסה נדהמת.
תושביה קפאו על מקומם לשניות ארוכות מנסים להבין איך יתכן
ששנים ספורות אחרי תום המלחמה, שוב נשמע בה קול ירי.
בתוך הבנק שכב הקופאי על הרצפה, נאנק מכאב ואוחז בשרוול
חולצתו. כתם אדום התפשט לאיטו סביב מקום חדירת הקליע וכבש עוד
ועוד שטחים בחולצה הלבנה. פקיד אחר מיהר למלא בשטרות של כסף את
התיק השחור והחזירו לז'אן לוק. האקדח המשיך לאיים בעוד ז'אן
לוק נסוג אחורנית לעבר דלת היציאה. הוא יצא מהבנק והחל לרוץ
במורד רחוב הרפובליקה. הייתה זו שעת בוקר ומעט האנשים שהיו
ברחוב, לא ניסו להפריע לגבר שרץ כשתיק בידו. ז'אן לוק פנה
לרחוב 14 ביולי, חצה בריצה את הכיכר והגיע לרחבת הכנסייה. שם,
שמע ז'אן לוק לראשונה את השריקות שבקעו ממשרוקית שוטר העיירה
שרדף אחריו וקרא לו לעצור. אבל ז'אן לוק לא עצר.
פעם בעבר ז'אן לוק ראה את השוטר. היה זה באחת הפעמים שירד מן
הכפר ובא לעיירה לצורך עניין מנהלי מסוים שאין הוא אוהב לדבר
בו. ז'אן לוק זכר אותו כטיפוס שמנמן בעל אף אדום ורגליים
קצרות. הוא העריך את גילו בסביבות החמישים מה שנתן לז'אן לוק
עשרים שנות יתרון. גם כושרו הגופני של הבוקר הכפרי המורגל
בטיפוס על ההר, היה טוב פי כמה מזה של שוטר חובב בשרים נוטפי
שומן ויין אדום. בנתונים אלו, לא היה זה פלא שצליל משרוקיתו של
איש החוק הלך ודעך. כשהגיע ז'אן לוק לפאתי העיירה כבר לא היה
זכר לא לשוטר ולא לקול משרוקיתו. למרות זאת המשיך ז'אן לוק
בריצה קלה עד שיצא לגמרי מתחום העיירה. רק אז, בזמן שעלה על
השביל הצר המחבר בין העיירה לבין כפרו הקטן שמעבר להר, הרשה
לעצמו ז'אן לוק לעצור לרגע, להירגע מעט ולהתחיל בהליכה נינוחה.

באופן טבעי, ז'אן לוק חש הקלה ככל שהתרחק מהעיירה והתקרב
לסביבתו המוכרת. הוא כמו הוריו והורי הוריו לפניו, נולד בכפר
ורק לעיתים רחוקות יצא ממנו. לשם כך נדרשה סיבה מיוחדת. פעם
אחת בנערותו לטקס לחם הקודש בכנסייה שבעיירה, פעם שניה אחרי
מות אביו כשנדרש לסור לסָפַּק המספוא שבעיירה לצורך הבטחת המשך
אספקת המספוא לעדר הפרות, וכן, גם אותה פעם שז'אן לוק לא אוהב
להזכיר ובגללה התייצב במשרד פקיד המחוז וביקש רישיון נישואין.
אז גם נדרש להחתים את שוטר העיירה על גבי הטופס. הכלה המיועדת
הייתה קלותילד, בת השכנים. היא הייתה ג'ינג'ית שמנה שמעולם לא
גילתה בו עניין. הוריה סכמו עם הוריו על החתונה כדי שניתן יהיה
לאחד באופן חוקי את השדות הסמוכים לחלקה אחת גדולה שתהיה שווה
פי כמה. כששב לכפר והרישיון בידו גילה שקלותילד לא חיכתה לו.
היא ברחה עם מישהו אחר והוא נותר עם המסמך הרשמי ובושה כזו
גדולה שגם הקרצוף הרציני ביותר באמבטיית העץ שבחצר, לא הצליח
להסיר מעליו.
ז'אן לוק ידע שהדרך הרגלית מהעיירה לכפר אורכת בקצב נינוח,
כשעה ומחצה. עכשיו כשהמזומנים גודשים את התיק שבידו, הוא היה
רגוע. הוא הביט על שמי התכלת נטולי הענן, מחזה לא רגיל בעונת
האביב בהרים. הוא התענג על הפרחים הצהובים שניקדו את שיפולי
ההר המוריקים. מעת לעת חצה את דרכו פרפר בהיר שצמד עיני דֵמִי
מעטרות את כנפיו. ז'אן לוק נעצר וחיכה עד שהפרפר יגיע ליעדו
בצד השני של השביל. מעטים היו ההולכים שבאו מולו ואת כולם הוא
בירך בהנפת כובע מנומסת. הוא הכיר אותם. הם היו בני כפרו. משב
רוח נעים ליטף את פניו כשהגיע לשיא הגובה של ההר. שם בפסגה
התנופף לו דגל הטריקולור מעל האנדרטה לזכר קבוצת חיילים מנספי
המלחמה הקודמת. הוא הסתובב לאחור והשקיף על העיירה שמתחתיו.
מהמרחק הבטוח בו ניצב היא נראתה כעיירת גמדים רדומה. הוא ידע
שמכאן יתחיל המורד שיביאו אל הכפר. הוא חייך לעצמו, וידא שהתיק
סגור היטב והמשיך לצעוד תוך שהוא נהנה מקרני השמש המלטפות.
מעבר לעיקול הראשון הוא הבחין בפרפר גדול מתעופף לעברו. ז'אן
לוק עצר להביט בו וכשזה התקרב לעברו, הבין ז'אן לוק שטעה. זו
הייתה מטפחת, לבנה עם רקמה צבעונית עדינה, קלילה כנייר
שהתעופפה ברוח. אינסטינקטיבית, הוא הושיט את ידו הפנויה ולכד
את המטפחת המעופפת. באותו רגע שמע קול שואל: "תפסת?".
לפניו נעמדה בחורה שרצה אחרי המטפחת. היא התנצלה והסבירה שהרוח
העיפה לה את המטפחת וכי זו יקרה עד מאוד לליבה. הוא הסמיק
במבוכה מאחר ולא היה רגיל לפטפט עם נשים. היא נקטה יוזמה
והציגה את עצמה: מארי שֶבְר. הוא לחץ את ידה המושטת ומרוב
בלבול שכח להציג את עצמו בפניה. היא צחקקה ואז נזכר למלמל את
שמו ולהביט בה. היא הייתה מסוג הבחורות הנאות אך לא יפיפיה.
הוא ידע שאינה מהכפר ושאל למעשיה בדרך היורדת מהכפר. היא חייכה
ואמרה: "קודם תחזיר לי את המטפחת".
הוא מסר לה את המטפחת ואגב כך נהנה להריח את הבשומת הנעימה
שנדפה ממנה. למעשה משתיהן, מהמטפחת ומגבירתה. מבלי ששאל היא
סיפרה שהמטפחת היא מזכרת מאימה שנפטרה. הוא שאל מתי והיא
השיבה, לפני ארבע שנים. הוא ראה בכך אות משמים כי גם הוא איבד
את אמו באותה תקופה, אבל העדיף לשתוק עד שהבין שאם לא יאמר
משהו, היא תלך לדרכה.
הוא שב ושאל למעשיה בדרך היוצאת מהכפר. היא ענתה משהו על "מחקר
אנטומולוגי" ואמרה גם "אנדמי" אבל פניו שידרו חוסר הבנה מוחלט.
כנראה שהרגישה כי עברה למילים פשוטות יותר מהן עלה שבמסגרת
לימודיה היא חוקרת חיפושית מסוימת שגדלה רק בהרים אלו. עכשיו
משהבין, שאל היכן היא לומדת והיא ענתה באגריקול שבסטרסבור.
"ובגלל החיפושית הזו הגעת לכאן מסטרסבור?" הוא תהה. היא הסבירה
שבכוונה בחרה בחיפושית מהאזור כיוון שהיא בת העיירה שלמטה. כבן
כפר, הטבע המקומי היה מוכר לו היטב ולכן גילה לה היכן בדיוק
תוכל למצוא בקלות ריכוזים של החיפושית "שלה". הם עברו לדבר על
חיות אחרות ועל האזור והעולם בכלל. "אולי נשב?" הציעה בטבעיות
והצביעה על ספסל קרוב. אחרי שהתיישבו ועשו עצמם כמביטים על
הנוף, היא שלפה מתיקה שני חצאים של תפוח. חצי לו וחצי לה.
בעודם נוגסים בפרי העסיסי היא הסבירה שהתפוחים משמשים אותה
כפיתיון לחיפושיות. הוא כמעט ונחנק והיא שבה לצחוק והסבירה
שבתפוח הזה לא השתמשה ו"אף חיפושית לא אכלה אותו לפניך".
היא הפנתה פניה לכיוון השמש והרימה את שולי שמלתה עד הברך.
אולי רצתה לאוורר את רגליה, אולי לשזפן ואולי ביקשה להציגן
לראווה לעיניו. דבר אחד היה בטוח. ככל שנקפו הדקות והתארכה
השיחה ביניהם, התחבבה מארי שֶבְר יותר ויותר על ז'אן לוק.
חיבור כה טוב עם אישה לא חש מאז מות אמו. הוא אפילו שקל לבקש
רשות לפנות אליה בגוף שני ולא שלישי. היה בה משהו חופשי
ומשוחרר, עליז ושובב. הוא ידע שאף אחת מבנות הכפר לא הייתה
עוצרת לדבר כך עם גבר זר, אף אחת מהן לא הייתה חושפת רגליה
לאור השמש בפומבי ואף אחת מהן לא הייתה חולקת עמו את תפוחה. הן
היו חמורות סבר, קפוצות שפתיים ועטופות מכף רגל עד ראש
כנזירות. לעומתן, מארי שֶבְר הייתה קלילה ויפה כאחד הפרפרים
המרחפים סביבם במחול שושבינים.
בבת אחת נשתכחו ממנו הביזיון עם קלותילד, החובות שבגללם נאלץ
למכור את השדה המשפחתי והספק ביכולתו להמשיך ולהחזיק בעדר
הפרות. זכר השוד שביצע נדחק מפני הידיעה שהנה מצא מישהי שהוא
רוצה לו לאישה. הוא דמיין את עצמו מחבק את המדענית היפיפיה שלו
ואיך שניהם ניצבים מול הכומר לתדהמת בני הכפר. הוא ראה את עצמו
מוקף בילדים יפים כמוה, המסייעים לו בעבודות המשק. הוא ראה את
צריף העץ האפל מואר במפה צחורה על השולחן הכבד כשבמרכזו אגרטל
עם פרחים טריים שקטפה. הוא ממש יכול היה להרגיש את העתיד
המופלא הצפוי לו במחיצתה. הוא הביט בה והסתנוור. השמש שהתמקמה
בדיוק מאחוריה, יצרה סביב ראשה הילת אור כדמותה של קדושה.
"ובמה עוסק ז'אן לוק?".
בהיותו שבוי בדמיונותיו הוא דימה שהשאלה חולפת לידו וממשיכה
הלאה. כששבה ונשאלה, הבין שעליו לענות. לרגע חש בלבול. אם יאמר
רק רועה פרות, המדענית עלולה להתאכזב ולעזוב. הוא לא רצה לשקר
לה אבל הבין שצריך לייפות, ולו במשהו,  את המציאות. הוא חיפש
אחר תשובה מתאימה והידק את אחיזתו בתיק העור.
"כרגע בצד הכספי של גידול בקר" השיב ונשם לרווחה.
"הו," היא השיבה בחיוך "לך ולאבא שלי יהיה נושא משותף לדבר
עליו".
הוא היה בעננים. אם היא רוצה שיפגוש את אביה, סימן שהיא רצינית
ביחסה כלפיו.
"מה, גם אביך בעסקי בקר?" שאל בהתרגשות.
"הא, לא. אבי היקר הוא הקופאי בבנק שבעיירה" השיבה.