כמו מכונה.
לחיצת יד שמלווה בחיוך,
רכינה קלה קדימה,
לחשוב על כל מילה,
לתכנן כל צעד.
כל מפגש חברתי מרגיש פגישת עבודה, כמו משא ומתן שמטרתו הסופית
היא תחזוק הקשר האנושי, ואולי אפילו הנאה?
לא לנשום מהר מידי,
לשבת זקוף בכסא.
לסדר את המילים בראש,
כרטיסיות כרטיסיות,
לברור רק את המעניינות מתוכן,
כאילו החיים שלי הם סרט אקשן עם מיליון התרחשויות,
ואני בסך הכל מנסה לספר מה עשיתי בשבוע האחרון.
השיחה נעה במעגל, כל אחד מדבר על עצמו ומנסה לזייף התעניינות
באחר.
הפגישה נגמרת,
כל אחד נפרד לכיוונו,
שוב לחיצות ידיים ו״תשמור על קשר, הא?״
ואני רק מדמיין את המאמץ הכרוך הזה.
ובחזרה בחדר המוגן שלי,
מנסה לנתח את מה שקרה כמו אנליסט מדופלם,
ולא תמיד מבין למה אני בכלל שם.