לעולם לא אזדקן בך
ואם כן, יהיה זה כי
שכחתי בזמן הנכון לארוז וללכת
לא כי בחרתי בך-
גם ילדי שגדלים בך
צומחים תחת ידי המסוככות ולא תחת שמייך שלך
לא זוכרת ולא מזכירה לי דבר,
לא געגוע ולא לב נחמץ,
רגליהם בגני המשחקים
במגרשי הכדורגל מעוטרי הבטון שלך
לעולם לא יהדהדו לי שתי ילדויות,
רק אחת-
אהבותיי, מחשבותיי, זכרונותיי וגעגועי
גם אלה שנולדו ברחובותיך המלוכלכים
לא העלו בעיבורם את שמך,
אין בך את ריח המלח
צרוב השמש
של יום חמסין שהוא גם הבטחה
של רוח בעיתה
אין בך קצה
רק עוד ועוד הרחבות מאובקות של יאוש אנושי
דחוס זמנים ומלחמות

לא

אזדקן היכן שהים מסמן את גבולות האנשים
והשמש מצחצחת בכל בוקר את המים
היכן שנשמרו עיתות השקט
בין שתיים לארבע ובכלל
היכן שכל שנדרש הוא  לעצום עיניים
כדי לחזור לנקודת ההתחלה
או לנקודת הסוף
היכן שסוף הוא עוד אפשרות
מותרת.

כך אני ממתינה.
עוד לא ארזתי אבל גם לא פורקת.
ויום אחרי יום אנחנו חולפות
זו על פני זו בברכת שלום מנומסת

את לבדך בלעדי
ואני לבדי בתוכך-