ערב ירד על העיר שהתכסתה באבק. מדי פעם טיפה ממזרית חדרה את
האובך האפור והרטיבה אפים ואוזניים. האוויר היה כבד והנשימה
קשה, אך בכל זאת היא מצאה את הכוחות לשהות ממושכת על המרפסת,
ספק יושבת - ספק שוכבת, על הפוך הצבעוני שקיבלה במתנה חודשים
ספורים לפני כן. היא אחזה בידיה ספר, כך היה נראה לי. הסופר לא
היה מוכר לי, שם איטלקי, ספר שירה מהמאה ה-19. במהרה, הספר עבר
מידיה אל חזה, ממש כשעיניה הפסיקו להתבונן והחלו לבהות
באפרפרות המשתלטת על העולם החיצוני.
ביום סתיו רגיל אמורה הייתה להיות שקיעה יפה בשעה זו. הרי כל
השקיעות יפות, גם אם נוגות וגם אם מסמלות את בא החושך. לשקיעות
יש צבעים, מצבי רוח - לפעמים הן נצבעות באדום מתגרה, כאילו הן
קוראות תיגר על החושך, למרות הקרב האבוד. לפעמים הן נצבעות
בורוד רפה, ממש כאילו התרצו, והן מקבלות את החושך באהבה.
לפעמים הן נצבעות בגוון הכחול הקר - כאילו השלימו עם מר גורלן,
ומחכות לחושך בציפיה שיגאל אותן מיסוריהן.
אבל לא כך היה היום. היום הייתה שקיעה אפורה, סתמית. הצבעים
נגזלו ממנה, והנוף הלך והשחיר. לא היה כאן מאבק, לא הייתה כאן
השלמה, אלא היגררות - כאילו השמש ויתרה מראש לאבק, החווירה אל
מול הציפיות ונעלמה לאיטה.
ובעוד הנערה ספק יושבת - ספק שוכבת, ובעוד הספר מחליק לאיטו
לרצפת המרפסת, היא המשיכה לבהות בנקודה החיוורת של השמש
הנעלמת, וטיפות השרב הממזריות הרטיבו את פניה.