חתונה מאוחרת

המוות, הוא חשב ונאנח לעצמו. המוות הוא תמיד מה שקורה לאנשים
אחרים.

חבר אחד אמר לו פעם שהוא צריך להתחתן. תפס אותו ביד, באיזה
אירוע השקה של גלריה חדשה בדרום פלורנטין, לקח אותו הצידה. אמר
לו: "שחר, אתה כבר לא ילד. מספיק עם השטויות". אמר שהוא גבר עם
אחריות וחובות ושאם הוא באמת רוצה לחזור לחיים נורמליים, כאלו
של עבודה וילדים ואורח חיים בריא וכל זה, אז נישואים הם הצעד
הראשון להכל. ומהר, שחר. כמה שיותר מהר. סיפר איך הוא ואשתו
מחכים כבר לשלישי ושאין מאושר ממנו. במילים האלו ממש הוא אמר.
אין מאושר ממני. שילדים ומשפחה שמים הכל בפרספקטיבה שונה. שכל
הבלאגן והרעש והחרדות האלו בפנים של גיל העשרים פשוט שוקעים
ונעלמים. כאילו הכל מתחיל מחדש עבורך, רק הרבה יותר טוב. הרבה
יותר משופר. כמו דף חלק בעצם. כאילו שחר חדש. ושחר הנהן והקשיב
וגמע לאט מבקבוק הזכוכית, מקנח בזרוע ימין את אפו הדביק. כל
הזמן מחייך לעצמו. כל הזמן מקשיב. אפילו כשהבחור האחר כבר
הפסיק לדבר ורק כחכח בגרון ופנה לכיוון אחר, אל איזה מיצג
מופשט בקצה הגלריה, מין פירמידה ענקית כזאת של מצופים וחלקי
אדם. כאילו הכל מתחיל מחדש, שחר. אתה בכלל מבין מה אני אומר?

ובתכלס, זה מה שהוא באמת תמיד רצה, לא ככה? עמוק עמוק זה מה
שהוא  רצה. גם אם לא סיפר על-כך אף-פעם לאיש. אפילו לא לעלמה,
הילדה היפה הזאת בשמלה ההודית הסגולה ובסנדלי השורש החומים.
עלמה שלו, שנעצרה בדיוק לשיחה עם האוֹצֵר הראשי בבר שממול,
איזה בחור בריטי חיוור עם צליעה ומקל, שסיפר להם באדישות על
השיגעון הפרטי שלו לפרוייד ולאקאן ועל איך הוא בוחר להעביר את
החורפים שלו רק במזרח-התיכון, במועדונים של קהיר או בטיילת של
בודרום. שחר הבחין מרחוק איך עלמה נשענת עליו, ממש מטפסת,
חושפת אליו טור שיניים סגול ובוהק בניאון הקר. הבריטי אמר לה
משהו לא מובן באנגלית ושניהם לא הפסיקו לצחוק. שחר עצם את
עיניו ושקע עמוק ברעש סביבו, בצלילים הצורמים הניתכים מכל עבר,
שאגות המגבר ודנדון הכוסות. פשוט להתחיל מחדש, מלמל הקול מחדש
בראשו, מדריך אותו כמו ביד אל הבר הנייד, נישא לאיטו בין
המוצגים בחלל, מברשות שיניים וכני שיגור ומניפסט במסגרת מרוח
בדם. לקבור את כל מה שהיה ולהמשיך קדימה. מין שחר חדש כזה. שחר
משופר. וכנראה שהוא באמת זקוק היה לשמוע את זה ממישהו אחר, זאת
אומרת, ממישהו זר. ובכלל, הבחור הזה עם השלושה ילדים הוא דווקא
אחד על הכיפאק, זאת אומרת, מין מישהו כזה שאפשר לסמוך עליו.
מה, לא ככה?

שחר נעצר ליד דלפק השעם, הרים את בקבוק הזכוכית בידו וסימן
בתנועה מהירה לבחורה מאחור. ראשו הומה ועיניו בוערות ועשן סמיך
מעקצץ בגרונו. הוא החל מוחא בחשאי את מסך הזיעה ממצחו הדביק,
מנגב ומספיג את זרזיף הטיפות המזדחל לו לאורך גופו השפוף. הרי
הוא מכיר אותו עוד מהתיכון, לא? זאת אומרת, את הבחור הזה
וההצעות הטובות שלו. עוד מהחטיבה אפילו. ואם הוא לא טועה, אז
זה אותו הבחור ששכנע אותו בזמנו לצאת לקצונה. רגע, זה באמת היה
הוא? זאת אומרת, מתי זה בכלל קרה כל העניין? באיזה פיקניק בים
בטח. באיזה מפגש זוגות מתקתק בתקופה רחוקה. שחר אחז בכוסית
הצ'ייסר, הלם בדלפק והוריק אותה במכה מהירה. הכל החל מתגשם
ועולה ומציף באחת את זיכרונו הכבוי. איך ההוא התיישב אז דווקא
לידו. ממש בסמוך לו. איך פתח וסיפר שתמיד חלם בעצמו להתגייס
לקרבי. ממש בער בו לתרום, הוא אמר. זאת אומרת, "להגיע רחוק"
וכל זה. מאמץ ומלטף את ידה של חברתו היפה. עיניו נוצצות כל העת
ואטומות כאחד. אבל הפלטפוס, בן-אדם... והאסתמה הנוראה הזאת
שדפקה את הכל. בסוף תקעו אותו באיזה משרד בקרייה. באיזו יחידה
עורפית של תקשוב. ממש בזבוז אמיתי. אבל אתה... הוא לא הפסיק
לחייך. אתה עוד תגיע רחוק, בן-אדם. אתה עוד תשחק אותה בגדול.
והם בכלל לא הכירו, כן? רק שלום שלום ומה עניינים. ואז התרומם
במפתיע  ולחץ את ידו. כמו איזה פוליטיקאי או איזה אב של חבר.
אמר שהוא גאה בו. אשכרה הסתכל לו בעיניים ואמר את זה.
קיבינימט, מי בכלל מדבר ככה?

אבל הבחור ההוא כבר מזמן נעלם מחדר הגלריה. התפוגג ושקע לו
בקפלי הזמן. שחר נאנח לעצמו ואימץ את עיניו. מבטו תר נואשות
אחר סימן לעלמה. על המסך השחור שממול עבודת הווידאו המשיכה
לרוץ, שלושה קטעים קצרים שחזרו על עצמם במרווח זהה. בשני
הקטעים הראשונים הופיע איבר מין נשי, נמרח על המסך בעדשה
מורחבת. איבר אחד בכל קטע קצר. על האיבר הראשון קועקעה תמונה
של גבר קירח עם מקטרת בפה. האיבר בקטע השני היה שחור ובוכה.
בקטע הראשון לא נשמע שום קול. גם לא בשני. בקטע השלישי הופיע
צילום טלסקופי של פיצוץ מבנה. שחר מכיר צילומים כאלה. חבלי
הכביסה והפחים על הגגות הסמוכים העידו שמדובר כנראה במבנה
ערבי. הבית הופיע למשך חמש שניות ואז המסך נמלא בבוהק לבן
וברעש מחריש אוזניים. אחר-כך הופיע שוב איבר המין הנשי. שחר
חשב ששני צ'ייסרים יעשו את העבודה אבל שחר טעה. אז הוא רק פיהק
לעצמו ונשען מחדש על דלפק השעם. מעליו, על תקרת האולם, התנוססה
כרזה אדומה בקרניים של לייזר: "הפסיכופת שבך הוא האִוּוּי של
כולנו". עננה אדירה של גראס אפפה על הכל כגלימה נסתרת. ניחוח
צורם של זיעת כלבים. שחר התרומם ונצמד בגבו אל הקיר הסמוך,
משתדל לא לגעת בכלום, מפחד להידבק. נו, לעזאזל! איפה היא?

לפתע הבחין מרחוק בסמוך לדלת הכניסה הצרה, הרחק מעבר לענני
העשן, בעלמה ובאוצר הבריטי שקועים עמוק בשיחה, עולים ויורדים
למולו בתוך ההמון. רגע, הם אוחזים ידיים או שזה רק נדמה לו?
קיבינימט עם הכל. שחר הפנה מחדש את מבטו אל המסך הגדול, אל
כפליה הבוכיים של התמונה השנייה. בגומחה גבוהה על הקיר הנגדי
נישאה לה תמונת קנבס גדולה במסגרת מוארת. צילום מרוטש של הצלוב
הנוצרי מופז כולו באוֹרָה של שתן. שחר הביט לרגע ונפנה חזרה אל
הבר, חצי חיוך בזווית שפתיו. הוא נזכר איך פעם, מזמן מזמן, עוד
כשבקושי הכירו, סיפרה לו עלמה שהוא הפרויקט האישי שלה. שהוא
הכפרה על כל החטאים שלה בעבר ובעתיד. שככה סיפר לה המדריך
בסדנה בגליל ושהוא יכול לצחוק עליה עד מחר אם הוא רוצה, אבל
היא באמת מאמינה בדברים האלו, זאת אומרת, בגורל ובשליחות
ובנפשות תאומות, ושיצחק כמה שהוא רוצה, כן, הרי צחוק זה בריא,
צחוק זו בכלל מצווה, אבל אם זה התפקיד שלה בעולם הזה, זאת
אומרת, אם זה מה שנקבע עבורה מלמעלה, לדאוג לו ולשמור עליו
ולעשות ממנו בן-אדם, אז זה מה שיהיה ושיתפוצץ העולם.

והוא רק התכופף ונצמד מחדש אל הקיר הצונן, נזכר בחיוך גדול איך
לא התבייש כלל, איך שאל אותה אז ישר בפנים, עוד כשהיה לו
האומץ, איך כל הדברים היפים האלו שהיא מספרת לו, זאת אומרת, כל
הנשמות והגלגולים וההיטהרות הנפשית וכל זה, איך כל החרטא הזה
בכלל מסתדר עם מה שהיא לוחשת לו תמיד באוזן, אה עלמה? כל
הדברים הגסים והסוטים האלו שאת מספרת לי כשאנחנו רק שנינו,
כשאנחנו לבד ואני מתאמץ שלא לפשל הפעם, כדי שרק הפעם זה יצליח
ואני לא אתעצבן אחר-כך, לא אדפוק שוב אגרוף בקיר של חדר השינה
ואת לא תצטרכי לחבק אותי עד שאני נרגע ונרדם ולומר לי שזה לא
משנה לך בכלל, שיש דברים הרבה יותר חשובים בחיים ושאת אפילו
אוהבת אותי יותר בגלל זה, אה עלמה? מה תגידי על זה? והיא רק
הביטה בו אז במבט של ספק אכזבה ספק תיעוב, קצת כמו בכלב חולה
או בילד קטן. אמרה  לו שהוא לא מבין כלום. שהתשוקה האנושית
ביותר היא התשוקה לשֵׁם, זה הרי ידוע, בתשוקה תעבדהו, הרי ככה
לימדו אותנו, לא? ושבלעדיה היה כבר נמק בכפירה. בכפירה, שחר!
ושהיא תתפלל עבורו. אפילו אם הוא לא רוצה. ואז הוא עצם מחדש את
עיניו והרכין את ראשו. כמו מבקש לנתק לרגע מגע מהכל. להיעלם
לדקה מהאולם ההומה, מהבר הדביק. מהצריבה הזאת שבוערת בפנים.
להתפלל, היא אמרה... כן, מוזר ככל שיהיה... כמה זמן? כמה שנים
מאז חשב לעשות כך? בארץ אחרת. בחושך אחר.
נו, שחר, מה יהיה?
הוא פקח את עיניו באחת לאולם ההומה. מתאמץ לזהות, מתאמץ להבין.
זרועה השלוחה של עלמה כקרן אור לבנה הניתכת אליו בחלל החשוך.
הוא התרומם לאט על משטח הבר ונטל ממנה את רצועת התיק השחורה,
את צרור המפתחות המושט.
מה קורה אִיתְּךָ הערב? יש לְךָ תגובה מאוחרת או מה?
הוא רק חייך אליה. התרומם וחייך.

ואחר-כך, כבר בדרך הבייתה, שניהם במכונית, עמוסים לעייפה בסלים
של בד, כרישה, וסלק וכורכום ושומר אורגני וטחינה אתיופית
מהחנות הטבעונית בלווינסקי שכל-כך אהבה, חלל הרכב נעטף סביבם
באדים וארומה, והוא רק נוהג ומחייך לעצמו, יודע היטב כל העת
איך היא מתעצבנת כשהוא מחייך כך, אז הוא רק נוהג לו בשקט, נוהג
ומחייך, משיט את הרכב בין חריצי האספלט הקשים, המדרכה לימינם
כמו ועולה על גדותיה, יצאניות שחורות ונהגי מוניות, שדרות
וושינגטון כמו אמבט דלוח הנשפך אל הלילה, שלוליות של ביוב
ומזרקים נטושים. הוא שלף סיגריה מקופסא מקומטת. יד אחת על ההגה
ויד שניה מדליקה. שאף עמוק פעם אחת והשיב את המצית אל תא
הכפפות. החיוך לא ירד לרגע מפיו. הרכב החליק והוא מחייך.
ממולם, על המדרכות המטות של הרצל, בתי הקפה פלטו בשאגה צעירים
המומים. מכנסי קורדרוי חומים, מגוהצים למשעי, וחגורות צהובות
של שאנל וחצאיות מקסי צמודות ותיקי עור איטלקי עם הסגירה
מקדימה, בצורה מתחכמת, כמו אצל אותם הסטודנטים בכניסה לביר-זית
שקוריס אהב כל-כך להפחיד ברימונים של עשן, ואז הרחוב החשוך
נפער פתאום במפץ ענקי, מסמא, ושדרות רוטשילד בולעות אותם אל
קרבן כמו איזה איבר גרגרני על מסך בגלריה. והוא כבר הפסיק
לחייך. הבין מזמן שזה לא יעבוד לו. ולאחר מחשבה החליט לפנות אל
גישה אחרת והתחיל לחטט בצקצוק בין שיניו הצהובות, מביט בה כל
העת מזווית העין. בוחן אותה יושבת שם לידו, עושה עצמה כאילו
שקועה במכשיר הנייד. שיערה הנפלא נשפך כמעין אלומה טהורה של
זהב, על פניה ריצוד כחלחל של מסך בוהק. וכשהבין לבסוף שגם
הצקצוק וגם החיטוט לא יעזרו לו הפעם פשוט נפנה אליה ושאל אותה
כבדרך אגב:
תגידי, מה שלום חברה הזו שלך?
היא לא ענתה. רק טרטור המנוע ונהמת המזגן.
נו, החברה הזו שלך ממודיעין. זו שהתחתנה. זוכרת?
זוכרת, זוכרת. עזוב אותי עכשיו.
נו, אז מה את אומרת?
מה זה?
שאלתי מה את אומרת?
מה אני אומרת על מה?
מה על מה, עלמה! על זה! מה את אומרת על להתחתן?
מה אני אומרת על להתחתן? זה מה שאתה שואל אותי?
כן. להתחתן. זאת אומרת, איתי.
רק טרטור המנוע ונהמת המזגן.
כי לקח לה קצת זמן להבין על מה הוא בדיוק מדבר, האיש המוזר
הזה. לרגע חשבה שהוא בכלל מסתלבט. וכשהבחינה שהוא רק ממשיך
להנהן ולחייך כמו איזה כלבלב, שהוא עוד באמת מחכה לתשובה, פערה
פתאום את פיה הקטן והחלה לצחוק. בהתחלה לעצמה, בשקט, אבל
אחר-כך בקול גדול. לצחוק ולצחוק. כל הדרך הבייתה לא הפסיקה
להתגלגל. אז בהתחלה הוא נבוך קצת והאדים ואפילו הצטרף וצחק
איתה, ממש נכנס בעצמו לעניין. אבל כשהם כבר היו קרובים לאבן
גבירול קצת נמאס לו מכל הסיפור. אז הוא עשה פרצוף עצבני כזה
והטיח בה שהוא רציני מאוד ושלא מתייחסים ככה ושתפסיק כבר
להתנהג כמו ילדה קטנה. שהוא גבר עם אחריות וחובות ושהגיע הזמן
לפתוח דף חדש וכל זה. והיא רק צחקה וצחקה. אוחזת חזק בבטנה.
מנגבת את עיניה בקצוות ממחטה. נואמת לו בין הדמעות והשיעולים
על איך שהוא השתגע לגמרי, על איך שהוא חי בסרט. על זה שנישואים
הם אולי המוסד הכי מיושן שקיים בעולם המודרני, שזו עבדות
ממוסדת של הבניות מהותניות, שזו עוד קונספירציה של הפטריארכיה
העולמית ושאת החירות שלה לא קונים בטבעת. צעקה עליו פתאום שהיא
מעדיפה להיות זונה ולא רעייה, במילים האלו ממש, ואיך שילדים זה
החרא שתמיד נופל על האישה, ושאם מישהו או מישהי רוצים לחיות
חיים מלאים באמת אז השלב הראשון בשבילם הוא וסקטומיה כירורגית.
אמרה ברצינות שזה תהליך פשוט ולא פולשני ושאם הוא רוצה היא
תשלח לו קישור.

ואז כשעלו כבר הביתה עם הסלים ונשכבו על הספה הישנה, והיא מזגה
לשניהם תה מוקפא בגביעים ארוכים של קריסטל, שלח את היד אל
הלפ-טופ שלו ובדק על מה לעזאזל היא בכלל מדברת, והחליט בינו
לבינו שהבחורה כנראה משוגעת על כל הראש ושבגלל זה הוא כל-כך
אוהב אותה, ואז הציע לה שוב להתחתן. והיא שוב צחקה. זרקה עליו
כרית מאובקת ואמרה לו שיתבגר כבר. אחזה את פניו בחוזקה בין
ידיה והביאה את ראשו סמוך לראשה.
שחר, מותק שלי, זה לא אנחנו. חתונה זה משהו שקורה לאנשים
אחרים. לא לנו. ועכשיו אני נכנסת להתקלח אז תדליק לעצמך את
הדוד ותזרוק את הבגדים לסל של הכביסה במרפסת. ותוריד כבר את
הנעליים מהספה!
ואז נעלמה.
ואחר-כך, כבר לבד לגמרי, עטוף בחושך הזה שפלש אל החדר מבעד
לחרכי התריסים הצרים, עם המפתחות והבגדים והנעליים עדיין עליו,
עצם שחר את עיניו והאזין לדממת המזגן הניתכת ממעל, לזרם המים
העמום בחדר האמבטיה ליד, מדמיין לו בראש טיפות חמות וגדולות
זולגות ומפלסות בשקערורי גופה הענוג, מרקדות וגולשות על ירכים
גדולות, על השדיים הלבנים הנשפכים מסביבה. טיפות עזות של מים.
מלטפות וזורמות. והיא... היא בכלל לא ידעה, חשב לעצמו. היא
בכלל לא שיערה. לא לנו, אמרה. רק לאנשים אחרים. כאילו כלום.
כאילו... הוא התנשם עמוקות ואימץ בחוזקה את שמורות עיניו.
מתכדרר בספה, כמו מתגונן. אבל ממה? ולמה דווקא הלילה?
משהו אפל בקצוות הבית, בחשכת הפלדה האופפת הכל. מעין חדר
ניתוחים שלפני הרדמה, הוא חשב, או אולי בעצם חדר יקיצה לעולם
אחר. הוא פקח בפראות את עיניו וגישש סביבו. החדר הריק החל שב
אליו מבין הצללים רוטט ועולה ומתגשם למולו כמו כספית מתמצקת.
שולחן. מסך. ארונות של ספרים. לבנים של אישה. ריח חמוץ של דבר
שאבד. המשטח הלבן שתחם את כותלי החדר כמו ואיבד לרגעים
מגשמיותו הצרה, חמק לנגד עיניו התוהות ונמרח לכתמים, כמעין
צלופח עיוור הנע שם באפלה הגדולה שמולו. מרחוק, יללות עמומות
נישאו אליו מהרחוב וגוועו בחטף ואורות ניאון הבליחו וכבו וריח
מוכר ומפחיד שהחל פושה סביבו ומתעצם עם כל נשימה שלקח, עם כל
גירוד דמי בציפורניו השחורות, המגודלות, זאב נאמן להלמות ליבו.
ומעליו כל העת נהמת המזגן. וזרם המים בחדר ליד כמו שריד מעולם
שנשכח. לא לנו. רק לאנשים אחרים. כאילו...
כאילו הייתה שם איתנו. איתו ועם קוריס ועם כל המחלקה. בבוקר
ההוא. בגשם ההוא. בגשם הקר והנורא על פסגות וואדי א-תנור. הוא
עצם את עיניו מחדש ושקע לאחור. לעזאזל, מתי זה היה? הם בדיוק
הוחזרו מאימון של שבועיים ברמת הגולן, מאיזה דימוי רב-גדודי של
שבוע מלחמה, או משהו כזה. של התחפרות כל הלילה וריצה מטורפת
בין הטרשים. מותשים כל-כך, קפואים, חיוורים, מתגלגלים החוצה
מהמסוקים כמו איזו ערימה של כלים שבורים. על המנחת הלבנוני כבר
חיכה להם סימן-טוב (אתה עוד זוכר את סימן-טוב?) קצין המבצעים
החדש עם החיוך הזה שלו מאוזן לאוזן והפקודה המוצפנת מודפסת יפה
ונישאת גבוה באוויר כמו איזו סכין ענקית. תוך פחות משעה כבר
היו שוב על האפודים הקראמיים והציוד הכבד, מתבוססים עד ברכיים
בגשם הקר. הוא זכר מגפיים כבדות מלפניו שלא יכלו עוד לרפש החם
של מדרון הגיר התלול. הוא זכר קרסוליים דקיקים מתנקעים ללא קול
עמוק מתחת לגובה הבוץ השב ונשטף בקילוח עכור. טור ארוך וכבד של
חיות שפופות נאחז בפראות ברצועות התיקים, בזיזי הכלים הנוטפים,
הקפואים, בקני הגביעונית הלבנבנים המתנצנצים בגשם, מסתלסלים
סביבם מתוך אבני החמרה המשרטות וכמו ועוטפים את כולם בפקעת
נחשים רטובה ודביקה, לוחמי חפירות אפורים מדשדשים בשתיקה במעלה
הסבך המוריק, במצולות ערפיליו של הבוקר הזר, אפופים באדי הקור
הנבזי ונאקות הבזים בחגווי הסלע ממעל, והגשם, הגשם הנורא שלא
חדל להצליף, בוקר קר ואכזר של מילניום אחר...

שחר, פתחת שם ת'מים? לא לפתוח ת'מים, אני קופאת פה!

הוא ניסה להיזכר בכאב. הוא ידע שאי-אפשר להיזכר בכאב אבל הוא
ניסה. ההרגשה הנוראה הזאת שאפפה את כולם. איך איש מביניהם כבר
לא יכול היה לחוש בכאב. כאילו... כאילו מותשים מדי אפילו
לכאוב. נאבקים בכל הכח להשאיר את העיניים פקוחות. משחררים
ומכווצים בזהירות את פרקי האצבעות. רק שלא יקפאו. רק שלא
יסדקו. הוא זכר איך בשלב מסוים החל לאבד חלקים מגופו. איך נזקק
לשפשף בזהירות בפניו בעזרת השרוול הספוג רק כדי לשוב ולחוש
בקצוות האף הנפוח, באוזניים המתאבנות בחשכת הקסדה. היה ברור
לכולם שהראשון שיקרוס יסחוף אחריו את היתר. הם חרקו שיניים
בגשם הקר, מתקדמים אט-אט באדמה הבוצית, מתפללים נואשות שיהיה
זה אחר, אלוהים, רק לא אני, רק מישהו אחר.
הוא התכווץ בספה הקטנה ונזכר בחצי חיוך (אבל למה בעצם חיוך?
באמת מוזר) איך קוריס והוא לא הפסיקו לרוץ, אל ראש הטור
ובחזרה, מעירים את האנשים בדחיפות קטועות, תומכים בנחשלים
ומסייעים לשוקעים. הוא נזכר ברעד באֵד הנורא הנפלט ואופף את
הגוף החם, כמו חרחור ערפילי של סוסים במצוקה. איך קוריס לא
הרשה לאיש להישבר, לא הפסיק לדרבן ולמשוך ולדחוף ולפוצץ אותם
בשאגות של מוראל, קוריס הזה, כאילו חזרנו כולנו לימי הטירונות.
לשניהם היה ברור כי כל דקה בגשם הזה, עם התיקים האדירים על הגב
והבוץ הטובעני שחודר למגפיים, כל דקה נוספת בחרא הזה מערערת כל
דריכות מבצעית שעוד נותרה בכח, מותירה את כולנו בסכנה רצינית.
אחת היחידות המיוחדות שחזרה מפעילות מבצעית באזור איתרה לפני
שעתיים בערך שביל של דם בין הסלעים בפסגת הרכס, מה שחייב הנחתה
מיידית של כוחות במעלה הוואדי כדי לבצע חסימה. מה יש להגיד...
על המפה לפחות זה נשמע הגיוני. לקח להם בערך ארבע שעות של
טיפוס מאומץ כדי לגמוע מרחק של פחות מקילומטר וכשהגיעו בסוף
לנקודת החסימה והתחילו בהטמנת התיקים אפשר היה להבחין כי רוב
הכח כבר לא כשיר לביצוע סריקות מקיפות. שני חיילים חדשים
שהצטרפו אליהם רק בשבוע האחרון ומזמן כבר שכח את שמם קרסו אחד
אחרי השני אל האדמה הבוצית ואילצו את כולם להתמהמה עוד כעשרים
דקות עד שגלילי החובש סיים לטפל בהם, בשניים האלה (קיבינימט,
איך קראו להם?) וזה כשהוא בעצמו כבר על סף עלפון ובתוך הכח עוד
מספר חיילים שזקוקים לטיפול דחוף בכוויות של קור, לקיבוע נקעים
בשתי הרגליים ולייצוב כללי של טמפרטורת הגוף. אלוהים, איזה
בלאגן.
הוא נזכר בפרצוף הזועף של קוריס, בוחן בספק הרהור ספק בבוז את
נקודת החסימה המבצעית שהפכה במהרה לתחנת חבישה. קוריס נפנה
לרגע מהמולת החרחורים ומשך אותו אליו הצידה אל עבר הצוק.
כשהתרחקו מספיק הפנו שניהם את גבם אל עבר הכח והשקיפו דומם על
העמק למטה. שחר זכר עדיין איך מבעד לחופת העננים עוד ניתן היה
לחוש בקושי בקרני השמש הבודדות, מפלסות במאמץ את דרכן על פני
המדרונות התלולים. קוריס דיבר ראשון.

מותק, תיכף סיימתי! האמבטיה שלך!

שחר, אתה יודע שהעסק לא נראה טוב, נכון?
הוא לא ענה לו. מה אפשר היה לענות?
אתה יודע שחצי מהחברה' פה במצב של קריסה טוטאלית ושאת החצי
השני יצטרכו לגרד מהעצים שם למטה על מסוקים, אני רק שואל אם
אתה יודע את זה, כן?
אתה שמעת בדיוק כמוני, הוא ענה בשקט (או לפחות זכר שענה בשקט),
מבלי אפילו לפנות אליו. כאילו מבלי להתייחס. אנחנו הגדוד
היחידי במרחב.
זין על המרחב, שחר, ואתה יודע שאני אומר את זה רק כי אני אוהב
אותך.
הוא ידע את זה. גם היום הוא יודע את זה, אבל היום זה קצת פחות
משנה. הוא יכול היה לשמוע פתאום בקול של קוריס איך הוא נפנה
אליו עכשיו ומדבר ישירות אל פניו. ישירות אליו. הרחק מבעד לכל
השנים.
מצידי שיקפיצו לפה את כל חיל האוויר המזויין שיתאבד על הרכס
הזה, אתה שומע אותי? גם אתה וגם אני וגם הזונות שם בחפ"ק
יודעים שלא נמצא שם כלום למטה, עם כל הגשם הזה שירד שם והבוץ.


שחר, למה עם הנעליים על הספה? תראה איזה בוץ עשית פה!

במקרה הכי טוב יפנו מכאן את כולנו עם דלקת ריאות, וזה במקרה
הטוב שחר. שחר, אתה בכלל מקשיב לי?

שחר, אתה בכלל מקשיב לי?

הוא הקשיב טוב. הוא מקשיב כל הזמן. זה רק המבט הזה שלא עוזב
אותו כבר כל-כך הרבה זמן. המבט הרושף הזה בעיניים של קוריס.
מעין חלון בוער לעולם שאבד. אפשר היה ממש לחוש איך הוא שונא
אותו, או לפחות מתאמץ לשנוא. מרוח כולו בצבעי הסוואה, המאג
הענקי מטלטל לו מבין הכתפיים ומצנפת הקסדה המדובללת שהסתירה לו
את רוב הפנים. מבט מצחיק כזה של ילד זועם. של ילד שאולי מבין
בפעם הראשונה בחייו שאבא ואמא שלו הם רק אבא ואמא. ולא הרבה
יותר מזה. קצת כמו המבט הזה של עלמה לפני שבועיים בערך. כשהוא
הבטיח להירשם איתה לאיזה חוג מתיחות בחדר הכושר וכשהיא קלטה
שהוא מתקפל מכל העניין ברגע האחרון. מין מבט מוטרף כזה, מבט של
עפעפיים רועדים ולסתות חורקות, של נחיריים מאנפפים ועיניים
חסרות תהום. כאילו מעבר לשנאה ולזעם ולתסכול הבוער שרחשו בקרבו
עוד ביקש קוריס להיאחז בפראות באיזו אמונה עיוורת, באיזו תחינה
נואשת וחסרת היגיון שיתעלה ולו לרגע על המצב שנוצר ויהיה אולי
למישהו או למשהו אחר, מין ישות דמיונית וחסרת מימדים שתציל
אותו ואותם מאותו קיום עלוב ואפור שאליו נקלעו חייהם. כזה
מבט.
אז שחר פשוט הסתובב וחזר אל נקודת האיסוף והחל לחלק את הכח.
קוריס לא טעה. קוריס אף-פעם לא טעה. רוב הלוחמים כבר נמצאו
במצב של אפיסת כוחות או של היפותרמיה מתקדמת או של פציעות
גפיים מורכבות או של כל השלושה. לכן הוחלט לבסוף שהפצועים
והתשושים ישארו בנקודת החסימה המאולתרת וייגבו את חוליית
החיפוי ההיקפית ברכס שמעל לוואדי, בעוד שהוא, קוריס, גלילי
החובש ועוד שלושה לוחמים שנמצאו במצב סביר יחסית ישמשו ככח
ההולם ויפתחו בסריקה מדודה של המדרונות שלמטה. זה מה שהוחלט.
ואז השתררה שתיקה. שחר בהה מספר שניות בחלל שמולו. ראשו הכבד
מרחף באוויר. אחר-כך התכופף לאט והעמיס בשקט את האפוד הגדוש על
גבו הצר, מהדק היטב ומותח את כל האבזמים והרצועות והתופסנים
הקטנים. ואז רכן והלביש מחדש על כתפיו את מכשיר הקשר הענקי
והצליב בזהירות את רצועת האם שש-עשרה מתחת לסנטר הזקור מעל
האפוד ולבסוף נפנה לאחור וזרק עוד מבט אחרון בקוריס, בפרצוף
הזועם הזה שניבט אליו מתוך הקסדה.
אתה יודע, שחר, המוות הוא תמיד מה שקורה לאנשים אחרים.
קוריס, מה אתה רוצה?
אני לא רוצה שום דבר, אחי.
אז מה זה המשפט הדפוק הזה שאתה לא מפסיק לחזור עליו כל הבוקר?
כאילו, זה אומר משהו השטות הזאת?
קוריס רק נעץ בו מבט ארוך. אחר-כך נאנח.
אני אסביר לך אותו כשנחזור למוצב.
וזהו. שחר הביט עוד פעם אחת במקום שבו כרעו האנשים בבוץ. מבלי
לדעת כלל מה לחשוב, מה להרגיש. לקח נשימה עמוקה. ואז עוד אחת.
פאק איט, מלמל כמו לעצמו. ביד מאוגרפת אל-על החל הכח לנוע
בירידה מדורגת לכיוון הוואדי. וכך זה נגמר.

מה, זהו? סיימת?
כן, לא חפפתי ראש היום. רק טוש מהיר. הייתי חייבת, בחום הזה.
מה קרה לך?
מה קרה לי?
מה אתה שוכב ככה כאילו שקר לך?
סתם. שוכב.
סתם שוכב?
שוכב. מסתכל על בחורה יפה.
יאללה, שתוק, שתוק כבר. אין לי כח לשטויות שלך.
בחורה יפה וחכמה.
אל תתחיל איתי, טוב? אתה עדיין עם השטויות של החתונה בראש שלך?
     
הוא לא ידע באיזה ראש הוא בכלל. הראש בעיקר הכביד עליו. שוכב
על הגב על הספה הישנה, מנסה לאזן את כל האלכוהול שבבטן. מתקשה
לנשום.
תוציא לך את כל הזבל הבורגני הזה מהראש הקטן שלך ובוא כבר
למיטה. אגב, אהבת את התערוכה בגלריה הערב?
הוא הרים בזהירות את ראשו מהכר. רגליה הלבנות, הרחבות, קרמו
אליו עור וגידים. כמעין חזיון אנושי באור המופז של חדר האמבט.
ידיה הקטנות לשות כל העת בקרם נעלם, מושחות במהירות רגליים,
פנים, קפלים של צוואר.
כן, הוא נאנח והתרומם לאט. מאוד. אהבתי מאוד.


[30/7/18]