- מי אחרון?
- שב בשקט ילד.
- ח,ח,ח, איזה ילד. אני מעל 70.
- אז לעומתנו אתה צוציק. שב בשקט ואל תפריע.
- אז איפה היינו?
- רצית לספר משהו על וייס מהאופניים.
- מי אני? מה רציתי לספר?
- עזוב. תגידו את דבורה היפה אתם זוכרים?
- נו בטח. איזה פייטרית היא הייתה בפלמ"ח. אתה זוכר אותה שרגא?
תתעורר שרגא, מה אתה נרדם לנו עכשיו.
- כן...קצת נמנמתי. אשתי משתעלת בלילה שזה נורא. כל הלילה אי
אפשר לעצום עין.
- מה אתה מבלבל את המוח. הרי אשתך נפטרה כבר לפני 5 שנים.
- עזוב אותו, מה רצית לספר על דבורה?
- נו חבר'ה בחייכם. מי אחרון?
- ש..ש.. אל תפריע עכשיו. אולי למען השם תגמור לספר כבר על
דבורה.
- אז שמעתם?
- לא שמענו. נו כבר אל תמתח אותנו.
- דבורה מתה.
- לא, אתה לא רציני.
- אתמול בבוקר. הזמינו טיפול נמרץ אליה הביתה. עד שבאו כבר לא
היה צריך אותם.
- באמת שמעתי איזה סירנה בבוקר. חשבתי ששוב משטרה רודפת אחרי
פושטקים.
- נורא, אתם זוכרים את המסעדה שהייתה לדבורה בהרצל?
- איזה הרצל, בוייצמן!
- והרגל הקרושה שהייתה מגישה במסעדה, והכבד קצוץ, והכרוב
הממולא.
- אני רוצה להגיד לכם שהטשולנט שלה היה הכי טוב בכל העמק.
אפילו מטבריה היו באים   לאכול אצלה טשולט בשבת.
- והריח, אח, איזה ריח היה יוצא משם.
- מה? דבורה הייתה מסריחה? אפעס את זה אני לא זוכר.
- מה פתאום. הריח שעלה מהסירים של הטשולנט שהעמידה.
- כל חמישי בערב הייתי אומר לאשתי שאני מוציא את הכלב אבל בעצם
הייתי צועד אתו לאורך כל הרצל הלוך ושוב רק בגלל הריח.
- וייצמן!
- נו, שיהיה וייצמן.
- הטשולנט שלה עם הבבלעך הגדולים, טעם גן עדן.
- עזוב, גן עדן זה כשהייתה מגישה את המנות על השולחן. היא
הייתה מתכופפת לך מול הפרצוף לאט לאט, וכל החזה שלה כמעט והיה
נשפך החוצה.
- היה לה חזה יותר גדול מהאבטיחים של כדורי.
- אתם זוכרים חבר'ה, איך היינו מפלחים לו אבטיחים מהמקשה
כשהיינו צעירים?
- נו בטח, היה רץ אחרינו עם מקל ופעם אחת נפלו לו המכנסיים
באמצע, מרוב צחוק עשינו במכנסיים.
- 75 שנים עברו וכלום לא השתנה. גם היום אנחנו עושים
במכנסיים.
- אבל היום יש טיטול ברוך השם, אחרת כל 5 דקות הייתי נעמד על
יד עץ.
- כמו הכלב שלנו. בשנים האחרונות כבר לא שלט על הצרכים היה
מחרבן ומשתין בלי הכרה.
- מה היה לכם כלב?
- בוקר טוב אליהו. תחזור לישון.
- אח, חבל על דבורה. נקווה שיקראו איזה רחוב על שמה.
- מה פתאום. זה שהייתה פייטרית בפלמ"ח כבר לא נחשב היום. אבל
אם היא הייתה קרובה של איזה קבלן עשיר שהיה דוחף כמה שטרות
לכיס של ראש המועצה, כבר היו קוראים על שמה כיכר.
- כמו שעשו כיכר לזכר הבן של גורמזנו הקבלן.
- מי?
- נו, ההוא שמת מסמים. מה שנקרא כיכר המזרק.
- מה אתה אומר?! אני תמיד חשבתי שזה לזכר איזה רופא.
- איפה אתה חי, באמת.
- נו חבר'ה, אולי בכל זאת. מי אחרון?
- די ילד, שב בשקט ואל תפריע.
- רופא. באמת, הצחקת אותי. הרי הרופא האחרון שדרך פה היה ד"ר
צ'צקס בזמן הקדחת.
- ואשתו הצצקה שברחה עם הקצין הבריטי.
- אני אומר לכם חברים, לפעמים אני מתגעגע לתקופה של הבריטים.
אז היה פה סדר. היה נימוס. בין 2 ל 4 יכולת לישון. אנשים ברכו
אחד את השני, הלכו ברחוב בנחת.
- לא כמו היום ברחובות שסכנה ללכת בגלל הדרעק הזה שקוראים לו
אופניים חשמליים.
- נורא. סכנת נפשות.
- סכנת מוות.
- דרך אגב מוות, שמעתם שדבורה מתה.
- מה אתה אומר! אני בשוק. מתי זה קרה?
- אתמול, הזמינו נמרץ ועד שהטיפול הגיע כבר לא היה אמבולנס.
- אי, אי אי, דבורה.
- באמת חברים, בבקשה מי האחרון?
- כולנו אחרונים, צוציק. רק אנחנו נשארנו. זהו. אין יותר
ותיקים מאתנו בכל העמק.
- לא, אני מתכוון מי אחרון בתור לבית המרקחת שפה.
- אתה רוצה בית מרקחת?
- כן.
- נו, אז למה לא אמרת. היום הוא סגור. תצטרך לבוא מחר.
- אז לָמה אתם מחכים?
- לכלום, צוציק. אנחנו תמיד יושבים פה ומדברים. מה כבר יש לנו
לעשות?
- תגידו, שמעתם על דבורה?
- איזה דבורה?