תם שלב הנאומים בטכס האזכרה. הגשם פסק והשמש בצבצה מבין
העננים. קשת מרהיבה הסתמנה בשמיים.

המצבה על קברו של המנהיג תוכננה על ידי ארכיטקט ישראלי
בין-לאומי ידוע. היא מורכבת משני חלקים, מעין קוביות, כל אחת
מהן עם משטח עליון אופקי וחֲלׇּק . שסע מפריד בין שני
החלקים. אחד החלקים עשוי אבן בזלת שחורה והשני אבן שָיִש.
המצבה מסמלת אולי את השסע בין חלקי העם או את התהום שנפער ברגע
אחד בתולדות המדינה, אותו רגע של הרצח הנתעב.

הראשון שהניח זר פרחים היה נשיא המדינה. אחרי הנחת הזר על
המתלה המיועד לכך הוא התקרב למצבה, נעמד דום, הרכין ראשו ואז,
בחריגה מסויימת מכללי הטכס, לטובת העממיות, הושיט את ידו
הימנית קצת קדימה, קצת ימינה וקצת למטה והניח אבן קטנה על
המשטח הימני של המצבה ואת ידו השמאלית הושיט קצת קדימה, קצת
שמאלה וקצת למטה והניח אבן קטנה על המשטח השמאלי של המצבה.
כמנהגו, בממלכתיות, הוא לא הִפְלׇה אף פלג של העם.

אחריו התמשכה שרשרת ארוכה ונכבדה של מניחי זרים מכל קצוות הקשת
הפוליטית שחזרו על הטכס: קבלת הזר משתי החיילות, תליית הזר,
שני צעדים משם אל מול המצבה, עמידת דום (ראש המטה הכללי גם
הצדיע), הרכנת ראש וחזרה למושב בין שועי המדינה.

אחרון הזֶרִים היה מטעם ארגון אלו"ט שבראשו עמדה שנים רבות אשת
ראש הממשלה, לאה רבין ז"ל. שני בוגרי מערכת הסיוע של הארגון,
בשנות העשרים לחייהם, יִיצְגוּ את הארגון. התנהלותם העידה
עליהם, כל אחד בדרכו, שהם ממוקמים על הקשת האוטיסטית: האחד,
קטן קומה, מסתובב מצד לצד באי שקט, מביט אל האופק שמאחורי
אוזנו של כל מי שנקרה בדרכו. השני, בחור מגודל, עומד דוֹמֶם עם
כתפיים שמוטות, צווארו מושט קדימה, ראשו מורכן ועיניו נעוצות
באדמה צעד אחד לפניו. דודה קטנת קומה ופעלתנית עמדה ביניהם
אוחזת בחוזקה בזרועותיהם ומובילה אותם בנחישות למשימה. היא
שלקחה מהחיילות את הזר העגול, היא שמסרה להם אותו, היא שהפכה
אותו בחזרה אחרי שהתיאום ביניהם לא צלח. היא שתפסה בשרוולו של
זה שסבב על עקביו אחרי הנחת הזר והצעידה את שניהם אל מול
המצבה, לעמוד דוּמׇם.

צׇלַּם שהיה מזדמן למקום היה מנציח תמונה מסקרנת: שני
גברים עומדים זה בצד זה מול מה שנראה כמו תיבה רחבה, שחורה
ולבנה, עם חריץ בחלק העליון. האחד כשקוע במחשבות נאצלות, מביט
באופק מבלי לראות דבר סביבו. השני כשקוע בהתלבטות עמוקה, ראשו
מורכן מטה מטה, רואה רק את הכאן והעכשיו.

זה שהביט  אל האופק המשיך להביט אל האופק, מבטו חולף מעל משטח
המצבה שממש לפניו.

זה שהרכין ראשו מטה מטה המשיך להביט צעד אחד לפניו. עינו צדה
משהו על משטח המצבה, משהו שלא היה צריך להיות שם. אבן קטנה.
הוא הושיט את ידו באיטיות מתגנבת וחפן את האבן, מציץ לאט ימינה
ושמאלה מתחת לראשו המורכן, בתקווה לראות שאיש לא הבחין באבן
שאינה במקומה, בתקווה צנועה שהוא יצליח להציל את הטכס מבזיון.

ואכן איש לא הגיב לאירוע והדודה הקטנה הובילה את שניהם בחזרה
למושביהם . בדרך הם עברו ליד טֶרַסׇה של פרחים . הושטת
יד מוצנעת והאבן הקטנה מצאה עצמה שוב בין חברותיה אבני השדה .