האפלה הגדולה לא הופיעה בין רגע.
היא זחלה את דרכה מסביבי,
עמעמה את חושיי וזלגה אל לבי.
בתגובה אוטומטית רחבו אישונים.
עיניים עייפו, ונדמה כי שנים
הקדימו לעשות את שלהן.

אולי אם אשן יותר, אני אתעורר.
אולי אנשום יותר עמוק כנגד המחנק,
אולי זה הרצון שאינו מספיק חזק.
אך ההשתדלות אינה מיטיבה,
והחושך נפער לפניי, נפרש סביבי כשמיכה,
והיא דוחקת בי לחזור למיטה, למיתה.
בין בריחה חסרת מנוחה
לעירות חסרת תעופה -
בהלה.
שתיקה.

ואז - מתחילה בזהירות לגשש,
לחפש סביבי מה שזכרתי שיש -
כאן אמור להיות מעבר, כאן - דלת
כאן הייתה לי פעם מחברת,
וכאן יש ארון ששומר זיכרון
שיתכן והוא מקור השיגעון,
אך טרם מצאתי עבורו פתרון.

ובצד השני - צלילים, מילים,
אהובים שקוראים,
אבל אני לא מצליחה להגיע.
רצוני מתכוון, אך לא מצליח להניע.
הרגל נטועה, כבולה בבטון עשוי פחד,
ובזאת פג קיומו החמקמק של עוד צעד.

הנה שוב, פרצופו השטני של הפוטנציאל מתגלה -
כולא אותי בין מרחבי היש, העלול והיהיה,
מצביע על הצעד שמעולם לא התממש,
צוחק ברוע ומזכיר לי - המקביל, לעולם לא ייפגש.
בחושך, רק לדבר אחד העיניים טובות -
והחולשה שלי משנה צורתה לכדי דמעות.

הרגישות נדמית לי, כמו תמיד, חסרת תכלית.
אבל הפעם, משהו חותר לכדי תפנית -
דמעה יוצאת, ושאלה נכנסת -
'מתי בכלל היה פה אור?'
דמעה יוצאת, ומחשבה נתפסת -
'האין אני הוא המקור?'

ובחלוף דברים ביני לביני,
אני מוצאת עצמי מאשימה אותי בעווני.
האפלה הגדולה האופפת אותי
אינה תוצר קיומי,
אינה הכרח חיצוני,
ואינה גורלי.
אם נכפתה עלי בידי אדם, הלא הוא אני.
אני מדליקה את האור וממשיכה בדרכי.