נבו,
אתה בוודאי יושב במשרד שלך ומתבונן בצג המחשב, שמאחוריו חלון
מאובק המוסווה בציילון מתכת, שפעם היה לבן. המילים שהגדלת
לפונט 14, בשר מבשרי, יעמדו בשורות ישרות וימתינו ללחיצת מקש
שתבשר את מותן. אולי תבחר במקש אחר, רעש חרישי יישמע והן יזכו
לחיי דף ארוכים יותר. אחר כך הן יאבדו בגריסה, חיתוך או שריפה.
לפני שעות אני הייתי הדף - נגרסתי, נחתכתי ונצרבתי. עכשיו, אני
לא מרגישה אף חלק בגופי, אבל איני יכולה לשאת את הכאב. את
המילים ששלחת בשעה 10 ו-9 דקות קראתי שוב ושוב. הן היו בשפה לא
מובנת.
"קודם כול אני מ צ ט      ערמע ו מק לב. א  נ י פשוט, או ל    
    א פ שוט ל        א   מ      צל  יח      לה תמ      
ודדעם       הס יטואצ      יהשלנו וזה מ   קרין על כולתח      
 ומי ה ח  ייםשלי והופ   ך או תם    לכ מ    עט    בלת  י    
   אפשר  י       ים.    אני יו דע  ש א ח     רי ש הב נת י ה
י י ת י צר יך לו     מר לך ביו תרבה ירות אבל קש ה  ל י אפ י
 לול הגיד א ת ז ה לעצמ יקל וחומ ר לך".
זיהיתי אותיות ומילים, אבל לא הצלחתי לחברן. חזרתי וניסיתי
לפענחן, אבל אין לי מילון למילים שלך. בעיניים חשופות בהיתי
במילים וידעתי שאסור לי, שהן ליקויי חמה. הייתי צריכה להסית
מבט, אך לא הצלחתי.
לפני שלושה ימים לא הייתי זקוקה למילון. כשכתבת: "רוצה"
ו״המון״ לא היית צריך לומר מה. אבל עכשיו, איני בטוחה שאני
זוכרת את שפת האהבה הזו ואולי מעולם לא ידעתי אותה.
אני משתוקקת להקיא אותך מתוכי, להכאיב לגוף בדרך שתגבר על כאב
הכוויה שבפנים. נזכרתי שכשאבא שלי מת הרגשתי שרק החיבוק שלו
יוכל לנחם אותי. ועכשיו כשאתה הסתלקת - אני צריכה את החיבוק
שלך, רק את שלך. אבל, אינך.
למרות שהכול נעצר קצת אחרי 10, המשכתי ללכת. פגישה, ישיבה,
שיחה, פגישה ועוד אחת. מתגובותיהם של אחרים, הבנתי שהצלחתי
לומר דברים של טעם. הם לא זיהו את טעם הבשר החרוך שעלה מתוכי.
שני אנשים אמרו שאני נראית נפלא. השבתי תודה, אבל רציתי לצעוק.
אף אחד לא ראה שבתוכי התרחשה מפולת, שאני שברים-שברים. הם לא
הבינו שזו לא הייתי אני, אלא ההולוגרמה של מה שהייתי.
בחודשים האחרונים שבת לחיי. עליתי על גדותיי מהתרגשות, כמיהה,
חיוניות, תשוקה ואהבה. כל מילה שלך יצקה לתוכי עוד אושר. נשאתי
אותך בתוכי והייתי קלה משהייתי אי-פעם.
היה קשה לי (ולך) למנן ולהרפות. אני ידעתי שהזמן שאול ואהבה
כזו צריכה לקחת כל רגע שיש. אני רציתי להרעיף עליה כול מה שלא
הצלחתי פעם. אנחנו היינו כמו שני ילדים בביקור הראשון בלונה
פארק. ואתה, בלי שום אזהרה, החלטת לוותר על הילד ולהיות המבוגר
האחראי.
אני יודעת שיש לך זוגיות אוהבת, חיים טובים, בטחון ומקום. גם
לי יש. האיש שאיתי הוא המשפחה שלי, המסד. אתמול בלילה, מבלי
לדעת למה, הוא זיהה שאני הולכת ומתמעטת וניחם אותי בגופו. לרגע
שבתי והרגשתי את הגוף, אך כמעט מיד, הכוויה שלך כאבה אפילו
יותר.      
אני מאמינה שבחלוף הזמן היינו מתבגרים ומתגברים. בכל מקרה, לא
נדע. האהבה הילדית שלנו, לא תגדל ואני שולחת הספד למי שגזר את
מותה.
בחיי ובחייך תתסוס ההחמצה. אנחנו נהיה בסדר. ידענו אהבות
אחרות, אבל לא נדע אהבה כמו זו. אתה ואני נעמול יותר במלאכות
החיים ופחות בתאוות החיים.
משהו בי הומת, כי לא יכולת לשאת כמה שהוא חי בך.
הייה שלום, אהוב.
אני מחבקת אותך כמו שהייתי רוצה שתחבק אותי,
א.