כל יום אני משקיף החוצה מהחלון בסלון.
קצת בבוקר, קצת בערב ואם אימא מרשה אז גם בלילה מאוחר.
יום-יום.
אני אוהב לראות את השמים, להשקיף על הנוף ועל הבניינים בשכונה,
להרגיש את השמש והרוח בפניי, ולהאזין למתרחש ולעוברים ושבים.
למה? כי אני סקרן!
מה שומעים מהחלון? המון! בבוקר, שומעים בעיקר אוטובוסים נוסעים
ומכוניות צופרות, אך בשבת בבוקר שומעים לרוב רק ציפורים
מצייצות.
בערב, בדרך כלל שקט, אך אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע צרצרים
מכיוון העץ הגדול, ולפעמים את הטלויזיות המשדרות מסלוני
השכנים.
מדי פעם, בלילה מאוחר, כשאני כבר לא בסלון, ושוכב במיטה, אני
שומע כלב נובח מרחוק-רחוק, מחוץ לשכונה, ואם מתמזל מזלי אני גם
מצליח לשמוע אופנוע שחוצה את השכונה במהירות ובקול גדול.
וווורום!
מה ראיתי היום מהחלון בסלון? ראיתי חתול ג'ינג'י עם פעמון.
החתול שוכן לו מתחת לעץ הגדול, התחרדן לו בשמש בבוקר, ונפש בצל
בצהריים. לידו צלחת ישנה עם שאריות אוכל ששם לו אחד השכנים.
החתול הזה מרגיש שהוא שולט בשכונה, אין בכלל ספק.
ממה נבהל החתול הג'ינג'י היום? מהרעש שעשה הגנן, שגזם בחצר
הבניין. החתול שנבהל מהרעש, ברח לשכון ליד השטיח בכניסה לבניין
ממול. לפחות עכשיו ענפי העץ כבר לא יסתירו לראות רחוק מאוד -
עד הים. בקיץ, אפילו אפשר לראות בים סירות.
מי הופתע לראות את החתול הג'ינג'י בכניסה לבניין? שלושה כלבים
ושכנה, שיצאו לטיול בשכונה. הכלבים להפתעתם ראו את החתול
הג'ינג'י ונתקפו במכת נביחות, אך הוא לא הניד עפעף. הוא לא
מפחד מאף אחד.
את מי העירו הנביחות? הנביחות העירו אבא ישנוני מקומה ראשונה.
שנחר בקול גדול בסלון ביתו ולמזלו התעורר ממש בזמן: "אוי! אני
חייב לקחת את תומי מחוג הכדורגל!", ומייד שם פעמיו החוצה. הוא
כמעט שכח אותו! הוא כל כך ישנוני שפעם ראיתי שהוא התעורר בבוקר
מאוחר אך כל כך מיהר לעבודה שהחליט ללבוש את המכנסיים תוך כדי
ריצה מהבניין לרחוב, הוא כמעט נפל!
מה קרה לתומי בחוג הכדורגל? תומי שבר את היד, כי ראיתי שחבש
גבס. אוי. בדרך כלל כשתומי ואביו חוזרים בצהלולים אני מבין
שניצחו או לפחות נהנו! אך היום כנראה שלא.
אז מה עשה תומי למחרת במקום ללכת לחוג? הוא דיבר שעות עם ילדה
ליד העץ הגדול. היא ציירה לו ציור על הגבס, והוא נתן לה במתנה
כדורגל, ואז שניהם חרטו על העץ ציור של לב עם חץ בתוכו.
ואז כשהם עמדו ללכת, ראיתי שהילדה שכחה את הכדור שקיבלה מתומי
במתנה, "היי!! הכדור!!", צעקתי. להפתעתי, שמעתי קול נוסף של
ילדה שמשקיפה מחלון הבניין שמולי צועקת גם כן: "אל תשכחו את
הכדור!". הילדה הסקרנית הזו משקיפה על השכונה ממש בדיוק כמוני!
תהיתי.  
ומה קרה מאותו יום? מאז, מדי יום, עינינו נפגשו. בימים
הראשונים במבוכה - כשהיא הסתכלה ישר עליי התביישתי והסתתרתי,
אך עם הזמן הסתכלנו ישר בעיניים אחד של השניה בבטחון ובהבנה,
דקות ארוכות. היא אפילו חייכה למראה הפרצוף המפחיד שעשיתי לה:
בעעעעחחח!
לאחרונה אפילו כבר נופפנו לשלום בנימוס, ותקשרנו במבטים עמוקים
ופרצופים מלאי הבעה, מבלי להגיד מילה.
מי היא המשקיפה הסקרנית הזאת? האם היא זו שענדה את הפעמון
לחתול הג'ינג'י? האם נהנית מצל העץ הגדול בצהריים? אולי ביתה
של אשת שלושת הכלבים? או בת דודתו של האב הישנוני? או אולי רק
חברה של תומי? בכל מקרה, אני נהנה מחברתה השקטה ממרחק, אני
מרגיש שאני מכיר אותה כמעט כמו את עצמי, כמה נחמד להשקיף על
השכונה יחדיו, לחוות חוויות משותפות, הרי בסוף - שנינו
משקיפים, שנינו סקרנים. השיחה אינה חסרה לי. מבט מספיק.
יום אחד ראיתי שהילדה הסקרנית לא השקיפה מחלונה כל היום, חשבתי
לעצמי: אולי עברה דירה? אולי היא חולה? או אולי היא ברוגז
איתי?
ואז הייתה דפיקה בדלת... איזו הפתעה נעימה!