עמדתי בקצה המרפסת וחשבתי מה לעשות.

רוח חלשה ליטפה את פניי ומרחוק נשמע אמבולנס.

לרגע זה הזכיר לי שיש עוד אנשים בעולם. אבל לרגע.

מכאן אין דרך חזרה. לא נראה שיש מוצא. אחרי כל מה שעברתי
בחודשים האחרונים...

העיר הייתה חשוכה ושקטה. מולי נצצו גני הבאהיים שנראו מושלמים
כרגיל. בכל ערב אחרי הייתי חושבת שזה ערב יפה.

אבל שום דבר לא היה יפה או מושלם במקום הזה.

הרגשתי לבד בעולם. להרגיש רק כעס ועצב ועייפות נמאס כבר.

לא נראה שלמישהו איכפת. ניסיתי. ניסיתי שיהיה להם. ניסיתי
הכל.

שום דבר לא עזר והם לא שמעו את זעקות המצוקה שלי.

אנשים אכזבו. סמכתי עליהם. טעיתי. להרגיש הרבה זה לא טוב.

זה מה שהביא אותי לכאן. והכל נראה חשוך.

פתאום מרחוק נשמע קול מאחוריי...



חצי שנה קודם לכן

(המשך יבוא)