אלוהי הרוחות המופקרות, הרעות
קדשות הזעם המכות בעצמה
כמו מבקשות לגלות את כזב הזהב
מייסרות, חסרות רחמים

נטושה, איש לא שותף לחלומה
מביטה בקירות השותפים לסודה
מחבקת את הבדידות הקשה, תלושה
אישה זרה לעולמה שלה

על הקיר תמונות בשחור- לבן
מביטה
עינייה בעיניים הכבויות, ככלי נשק חלף זמנם
חרבות שלופות, חסרות תכלית

פנים עטויות מסכה מביטות במראה
מה התכלית? מה?
פעם רוותה קרני שמש לשוכרה, ורווח לה
עתה- אפלה

הפעמון נתלש מהדלת
אבוד כמו תליין של זכרונות
לא יצלצל עוד
בחוץ מסתערת סערה גדולה

החיים הם לא פעם בית עבוט לזכרונות
והאלוהים- משכונאי חסר רחמים.