8.6.2018
          8.6.2018
הוי אמא,
אילו חיית היום, והיית, כמוני, בחוג הדינמיקה הקבוצתית הזה, עם
נפגעי העליה המזרחית, ועם הערבים פליטי המלחמה ההיא שנחשבת
למלחמת-השחרור, הוי אמא
מה היית אומרת, מה אני צריכה להגיד?
כשהמרצים יוצאי ארצות המזרח, נושאים כמכוות אש את עלבון העליה
הספרדית, אף שהם בעצמם מרצים באוניברסיטה,- ואם אני לא הייתי
להשמיע את קולך, הו אמא, להשיב לטענה שהעליתם את הוריהם כדי
להיות חוטבי העצים ושואבי המיים, כדי ליישב את האדמה בנגב
ולעבות את הישוב היהודי, בשטחים ש'התפנו' מיושביהם
הקודמים-600.000-700.000 איש, שגרו כאן, ערבים, בדואים, וברחו
או שולחו לדרכם,
הו אמא, אילו שמעת את האמירה שאת, המימסד האשכנזי, השתלטת על
אדמות המדינה-גם אלה -השדות מלאי החיטה, שנשרפו רק זה עתה כאן,
בדרום, אדמות חקלאיות, מה שלא מוזכר בקורס-מבחינת המרצה הן
נדלן, ואת מיליונרית, את, שהורשת לביתך עוזבת הקיבוץ טלויזיה
וכוננית, והרבה אידיאולוגיה סוציאליסטית, דמוקרטית, שוויונית,
את שעבדת בכל עבודה, בשדה, בסנדלריה, במטבח, במכבסה-בכביסת יד
כי עוד לא היו מכונות כביסה. ואת היית בהריון. (אני לא מבינה
איך נולדתי בכלל;)
את, ואבא, חרוש התלמים בפניו מהשמש על העור הפולני-הוא רצה
להיות דוקא פלח, איש אדמה וכך עד סוף ימיו בגיל צעיר יחסית,
משכיל, וגאה על היותו חלוץ, עובד אדמתו ישבע לחם, פועל-הוא היה
גאה בכינוי זה- וכך כולם, כל הסובבים אותי בקיבוץ הולדתי ובכל
השאר, אנשים שעובדים קשה, שבמשך שנים חיו בצניעות עד שעברו
למגורי בטון מהצריפים בהם התגוררו-חדר אחד, שירותים משותפים,
ושמחו על כל רגב אדמה שהפכו, ונאבקו, באמת, כדי לשרוד במקומות
שכוחי האל בהם התיישבו, בהכי פריפריה של פלסתינה, כי כך צריך.
ויבואו יהודים. ונבנה את הארץ.
ונגרש את הערבים.
וגרשו, והיו בטוחים בצדקתם. כי אין לנו ארץ אחרת...
הוי אמא, אילו ידעת כמה כעס וטינה רוחשים לכם היהודים האלה,
כמה הם חשים גזולים, שאת גנבת את אדמותיהם...השתלטת עליהן. לא
מהערבים, מהעולים מהמזרח.
ואינם יודעים כמה מוכים הייתם, העולים חדשים בעצמם-מלפני 15-30
שנה מאירופה אחרי המלחמה ההיא, שהשמידה את רוב משפחותיכם
בארצות הולדתכם. מיליונים: דודים, אחים, הורים, קהילה, בית,
זכרונות, הכל הלך.
ארץ שלמה אבלה.
ולא זוכרים לכם את 6.000 היהודים -אחוז שלם מהאוכלוסיה- יוצאי
אירופה, אז עדיין לא הגיעה העליה מהמזרח- שמתו במלחמת השחרור,
ארץ מוכה ואבלה, ארץ עניה בבלואים ובכאוס, שהיה צריך לעשות
ממנה מדינה. לא שוכחים לכם את החטא שהושבתם אותם בצפון ובדרום
ברמיה. ועל כך שהקמתם מדינה, דמוקרטית, ועם הסתדרות פועלים
וזכויות עובדים, ועם קופת חולים והשכלה תיכונית. שום דבר רע לא
נשכח, רק הדברים הטובים, המאמץ העצום של הדור ההוא. את זה לא
מונים. רק את השגיאות שהיו.
והיו. הרבה. בסערת העשיה, בעיוורון בראיית העתיד,
'איך לא התחלקתם איתנו בחלוקת השלל, איך גזלתם מאיתנו את
האדמות!
יש בכיתתי בדואים, ומהם שאין להם דבר בחייהם, מוגבלים בשטחי
המחיה, בבניה, בגישה למקומות, למשרות, לעבודה, למשאבים, לעושר
הרב שכבר יש כאן בארץ...
אני נפגשת עם הדור הראשון שלהם, שמגיע בגדול לאוניברסיטה וגם
מדבר אתי ישירות בכיתה. ורואה את העוולות. שעשינו, להם! ושומעת
במקביל את הכעס והעלבון של בני עדות המזרח, ו...
איך נמשיך מכאן והלאה, עם כל החשבונות הקשים והלא פתורים האלה?

הוי אמא, אם ידעת כמה תואשמי בגזילה, בחוסר צדק, את והדור שלך,
שבגלל אידיאולוגיה נישלתם מאות אלפים מביתם, והבאתם מכל קצוות
העולם יהודים להתיישב במקומם, גם ובעיקר בקצווי ארץ-היכן שאת
התיישבת בעצמך, את, והאידיאליסטים כמוך, כשאמרת: נבנה לנו ארץ
חדשה. הוי אמא, האם היית חוזרת על כך אילו ידעת כמה תואשמי, על
ידי היהודים שהבאת מהמזרח, את שהאמונה בצדקת דרכך עזרה לך
לעבור את את החיים הקשים בהר הטרשים הקרח בו התישבת מרצון, את
כל שמחת העשיה למען העם. האם היית חוזרת על כך אילו ידעת כל
זה, הו אמי?
הוי אמא, האדמה שכבשת בעמל כה רב, בוערת תחת רגלי, ומאחורי
ומצדדי, ותחת רגלי היורשים, והכובשים, והמגורשים, ושום דבר לא
נשכח ולא נסלח לך.
האם היית שבה ועושה את מה שעשית, היית חוזרת על המאמץ העליון,
וההקרבה, ומשאת הנפש שלך ושל כל בני דורך, אילו ידעת, אמא?